תרמיקות 2 - תרמיקות ועננים
חלק שני בסדרה של שלושה מאמרים בנושא תרמיקות, אשר נכתבו על ידי וויל גד (2001).
תרגום: טדי גלעד.
- עבור לחלק ראשון: מחוללים, פתילים ומאתחלים
- עבור לחלק שלישי: שיטות תירמול
מומלץ מאוד לקרא את כל שלושת המאמרים מהראשון לאחרון ולא לקפוץ ישר למאמר האחרון.
מאמר זה הוא השני בסדרה של שלושה מאמרים. מאמר ראשון כיסה את הנושא של איך נוצרות התרמיקות ואיך הן משתחררות מהאדמה. מאמר זה עוסק בקשר בין התרמיקות והעננים. המאמר האחרון יכסה טכניקות טייס בתרמיקות.
מאמר זה מתרכז בטיפול באינדיקאטור התרמיקות הטוב ביותר – העננים. עשרות ספרים שנכתבו על נושא מחזורי מזג האוויר, חוסר יציבות וכו, כך שהרעיונות המוצגים כאן הם יותר חוקים מהשטח שנרכשו במשך הזמן בטיסה על פי העננים ושאר רמזים מבוססי שמים, יותר מאשר ספרות ותיאוריה של מטאורולוגיה. אבקש את סליחתכם מראש על ההפשטה שאני נוקט בה.
בסיס ההבנה על מה שקורה בשמיים בנוי על צפייה בשמים. קריאה בספרים (או במאמרים כמו זה) עוזרת, אבל אמורה להיות לך מערכת ניתוח מצב בכדי לטוס טוב. כל טייס טוב שאני מכיר בילה אלפי שעות בהתבוננות בשמיים וניסיון להבין מה הולך שם. ביליתי הרבה ימים מופלאים בשכיבה על הגב ובצפייה בשמים המסתחררים מעלי, וזמן זה היה מהזמן היותר חשוב שהשקעתי מאודי בלימוד התעופה. האם העננים מפוזרים סביב, קטנים ומרוסקים? האם העננים נשארים במקום קבוע שם הם נוצרים או שיש להם נטייה להיווצר במקום אחד ולהיסחף במורד הרוח ולהעלם תוך כדי תנועה? האם המחזור קבוע ואיטי? היוצרות עב קטן, התרחבות לכדי ענן גדול ועב כרס ולבסוף נעלמים מהר? או שחלקן צץ לפתע פתאום, די מהר ומתפזר ממש לאט? האם לעננים תחתית חלקה ושטוחה או שהגבולות התחתונים של הענן רכרוכיים ולא מוגדרים כיאות? כל תשובה לשאלות הללו מספקת עושר של מידע בקשר לטרמיקות, המייצרות את העננים. העננים משנים את צורתם תמיד, אך זה קורה בתבנית מסוימת שאותה ניתן ללמוד על ידי התבוננות.
הקונספט הגדול כאן הוא שהעננים נוצרים מתרמיקות "המאכילות" אותם. כשמאסת האוויר החם עולה, היא לבסוף תגיע לגובה בו הטמפרטורה מספיק קרה כדי שאדי המים באוויר יחלו להתעבות (נקודת הטל). התהליך ימשך כל זמן שהתרמיקה ממשיכה להאכיל את הענן. בשלב מסוים, ה"מחולל" או מאגר האוויר החם על הקרקע מוצה עד תום, אך הענן ממשיך להיות מואכל על ידי בועות אויר חם. בסופו של דבר, יגמר האוויר החם והענן יעבור לשלב הדעיכה. בשלב זה, אין כבר עילוי תחת הענן, וזו הסיבה מדוע חלק מהעננים טובי המראה פשוט מאכזבים ולא מספקים כל עילוי למרות המראה המבטיח – הם נמצאים בשלב הדעיכה. כשענן דועך, הוא בדרך כלל מספק סינק, מה שבדרך כלל מתסכל שכן אתה טסת עד אליו מתוך כוונה להגיע לבסיס ענן... כמובן שהכי שימושי הוא להתחבר לענן שנמצא בשלב ההיווצרות שלו, אז איך אתה יכול להבדיל?
המשחק הבסיסי להכרת הענן הוא לנסות ולנבא באם הענן נוצר או דועך. אני מנסה לשחק במשחק זה לא כשאני טס אלא כשאני מכסח את הדשא בבית, כשאני נוהג או כשאני בוהה החוצה דרך החלון בעבודה. בחר ענן ובצע החלטה מידית – האם הענן נוצר או דועך? ואז עקוב בתשומת לב אחר הענן למשך כל מחזור החיים שלו. אם אתה חושב שהוא נוצר, הענן יגדל (לרוחב או לגובה או גם וגם) בעודו נעשה פחות ופחות חדיר לאור (יותר אויר מתעבה אומר שהענן עובר מעב קטן לאגד של עבים, ומענן לבן לענן אפור). אם הענן דועך, הוא יהיה יותר ויותר קל ומאוורר, חלקים ממנו מתפזרים לעננים קטנים יותר. כמה זמן זה אורך? שתי דקות? עשר דקות? עשרים? או שזה פשוט הולך ומתפתח לקומולוס מפלצתי? אני לעיתים רחוקות יכול לעשות החלטה נכונה לגבי ענן ממבט אחד, אך אחרי התבוננות בענן במשך כמה דקות, אני בדרך כלל יכול לחזות בדיוק טוב את הכיוון אליו הוא מתפתח. אני מאמין שללמוד את מחזורי החיים של עננים זה ראשוני ובסיסי אם אתה רוצה להיות טייס XC. זה האקוויוולנט האווירי של ללמוד לקרוא עברית (אנגלית במקור ט.ג.).
מיכאל צמפלין, אחד מטייסי ה- XC הטובים שפגשתי, לימד אותי טריק טוב לנסות ולהבין התנהגות עננים כשאתה טס. הוא הציע לי לבצע סידרה של "צילומים" של השמיים בעודי מטפס בתוך תרמיקה. בכל סיבוב אני מביט במורד הרוח ומבצע "צילום" של מצב של העננים בכיוון הטיסה המשוער שלי. טיפוס טוב יכול לאפשר כ- 30 "צילומים" כאלה, ובעזרת אימון קצר למדתי לזכור איזה ענן מתפתח ואיזה ענן דועך. בנוסף, תוך כדי הסיבובים בתרמיקה אני גם מקבל רושם טוב על זמן החיים של הענן, מידע שמשמש אותי להחליט אם ענן מסוים עדיין מתפתח או כבר נמצא בשלב בדעיכה. אם זמן החיים הוא 30 דקות, אני עדיין יכול לגלוש 10 או 15 דקות אליו ועדיין לתפוס קצת עילוי אצלו. בעיקרון, ככל שהמרחק בין תרמיקות גדול יותר, ככה הענן ישרוד יותר זמן (נפח אויר גדול יותר מאכיל את הענן), וכך בסיס הענן גבוה יותר. אם אתה גולש לענן שנבנה כבר כ- 30 דקות ומגיע אליו נמוך, הסיכויים נמוכים שתמצא עילוי כלשהו, וכלל לא חשוב כמה הענן נראה טוב. הרבה טייסים עושים את הטעות של להגיע לבסיס בענן, ואז מתחילים להסתכל סביב לענן שנראה "טוב", ללא התחשבות באיזה קטע הוא נמצא במחזור החיים שלו. כי אם אתה מגיע אליו אחרי שהוא מתחיל לדעוך, אתה תפגוש סינק. וכמובן בנוסף האדמה תהיה מוצלת, ואז הסיכוי לנחות במקום הוא כפול.
מאידך, אם תראה עבים קטנים נוצרים במרחק גלישה, ואתה תגיע אליהם, סיכוי טוב שתמצא עילוי.
טוב, אז אתה גולש לכיוון של הענן שנוצר, אבל היכן תתחבר לעילוי? שוב, צפייה בעננים היא התשובה. אם הרוח למעלה הרבה יותר חזקה מאשר על הקרקע, העננים ייווצרו במעלה הרוח ויעלמו במורד הרוח. זה יורה לך שהתרמיקה תיטה בזווית מסוימת ממעלה הרוח של הענן אל התרמיקה. אם ברשותך GPS או אם למדת להעריך מהירות קרקע אמיתית גם בגבהים גבוהים יחסית, יכול אתה להעריך מה שינוי של מהירות הרוח ביחס לגובה ומכאן תוכל להעריך את שיפוע התרמיקה. כחוק אצבע, אני מדמיין את התרמיקה בשינוי הרוח של 16 קמ"ש (10 מי"ש) או פחות כשיפוע של כ- 20 מעלות, 32 קמ"ש או פחות כשיפוע של 30 מעלות וכדומה. כמובן שלא תמיד השינוי יהיה שינוי ליניארי, ישנם ימים רבים בהם תפגוש קצב שינוי גדול בגבהים מסוימים, בהם התרמיקות יהיו לא אחידות, אבל אם תמשיך להלחם, אתה תוכל להם. זכור גובה זה והיה נכון להלחם ולעבור את זה, במקום להיכנע.
אחדים מימי ה-XC היותר מתסכלים הם הימים בהם מהירות הרוח בגובה הרבה יותר חלשה ממהירות הרוח קרוב לקרקע. מצאתי שמצבים אלה הרבה יותר שכיחים ולא יכולתי להבין איך למצוא את התרמיקות, עד שהבנתי שהעננים נוצרים הרבה יותר חזק בצד מורד הרוח שלהם ודועכים בצד מעלה הרוח שלהם. החלקים עמוסי הלחות בענן יהיה בקצה מורד הרוח שלהם. המצב הזה, אתה אמור להתחבר לתרמיקות העולות אל הקצה במורד הרוח של הענן.
הצורה והמרקם של הענן גם הם מציעים עושר של מידע. עננים הגבוהים מרוחבם מציינים תרמיקה ועשויים להתפתח הרבה יותר, מאוחר יותר באותו היום (ואין לי כוונה להיכנס לנושא חוסר היציבות). עננים נפוחים, עם מרווח קטן ביניהם המשתנים בתכיפות גבוהה אבל אינם בעל תחתית שטוחה או ישרה המוגדרת היטב יהיו בדרך כלל בעלי עילוי נמוך. מאידך, יהיה קל למצוא את העילוי הנמוך, פשוט טוס אל צד הענן במורד הרוח וכמעט בטוח שתגיע למשהו. בגלל התדירות הגבוהה של השתנות העננים, יהיה זה כמעט בלתי אפשרי לתזמן את ההגעה שלך לענן שכרגע מתפתח. מאידך, בדרך כלל הם מתארגנים באזורים מסוימים, ובאזורים אלה יש יותר סיכוי להישאר באוויר. ביום לח, השמים יהיו מכוסים בצורה אחידה בעננים ולרוע המזל, רק מעטים מהם יהיו פעילים, בעוד רובם יהיו איטיים או חסרי עילוי בצורה מרגיזה. בימים יבשים יותר, כמה העננים שכבר יהיו בשמיים, כנראה שיהיו פעילים, אבל עליך לנסות להגיע אליהם בעודם נבנים ופעילים. לבסוף, עננים עם תחתית שטוחה ומוגדרת היטב מציינים תרמיקה הבונה את הענן. עננים נפוחים ובעלי תחתית מעוגלת מציינים עילוי חלש הבונה את הענן לאט.
בימים עם עננים גדולים, שם לב איזה חלק מבסיס הענן גבוה יותר. העילוי היותר טוב יהיה כמעט תמיד בונה את החלק הגבוה יותר של הענן. בעודך מטפס אל בסיס הענן, המשך להתבונן סביב כי אתה עשוי להגיע גבוה יותר אם תתמקם מתחת לחלק אחר בענן. זה נכון במיוחד בטיסה בגבול בין אויר לח יחסית ואויר יבש יחסית. ראיתי כבר עננים שטיפסו עד ל 1300 מטר ביום טקסאסני יבש.
בנוסף לניסיון להבין מתחת לאיזה ענן יש לטוס, רוב האנשים מנסים גם להבין מתחת לאיזה ענן לא לטוס. בדרך כלל זה קשה לומר מה הענן שלך עושה בעודך מטפס אליו מלמטה, שכן הענן חוסם את קו הראיה אל המבנה הצידי שלו. מאידך אם "צילמת" את האזור בעודך מסתובב, צריך להיות לך מושג די טוב על הקורה עם העננים האחרים: יכול להיות שאתה מתרמל מתחת לקומולוס-נימבוס הענק היחיד בסביבה, אבל זה די נדיר. אם השמים נוטים להתפתחות יתר מסביב לך, זה זמן טוב לחשוב על נחיתה, ללא קשר לאופי של הענן שנמצא ממש מעליך. אפילו עננים גדולים יכולים להשתנות ולעבור מחזור באופן סדיר. בימים בהם יש קומולוסים בטווח של 7-15 ק"מ, אפשר לטוס יפה, אבל ברגע שהעננים מתחילים לגדול בגובה הרבה יותר מאשר ברוחב, אני בדרך כלל מחפש מקום יותר טוב בשמיים או שאני פשוט נוחת. לאחר הנחיתה, אחרי שהמצנח מאובטח, אני בדרך כלל מתפנה להתבונן בעננים שמהם חמקתי: האם הם חזרו למצבם הקודם או האם הם ממשיכים להתפתח? ואם הם גדלו יתר על המידה, כמה זמן חלף מאז שהחלטתי לנחות ועד שהמשב הגדול הראשון פוגע בקרקע? לעיתים הייתי מאוכזב מהנחיתה המוקדמת מדי, שכן העננים לא גדלו מדי, מאידך לעיתים מתחתי את מזלי רחוק מדי ונותרתי באוויר והמצב היה מאוד מפחיד! ככל שאני טס יותר, כך אני נעשה שמרן יותר. אם השמים "מתחזקים" בצורה רדיקלית, העננים נראים כמו אגרופים, ביום בו התחזית חזתה סופות רעמים, נחת מיד. צפייה בשמים בצורה אינטנסיבית תוך כדי טיסה זה לא רק בכדי לתפוס את התרמיקה הבאה, זה הבסיס לטיסה בטוחה.
וזה מוביל אותי למבט הרחב יותר של המאמר הזה: באופן כללי, עננים מתהווים במבנה מסוים. מבנה זה תלוי באלפי פקטורים שונים (שוב, שווה להבין מטאורולוגיה, לך וקנה את הספר) אבל האזורים המעוננים הללו, הלא יציבים, הם המקומות בהם אתה רוצה לטוס בכדי להתחבר לעילוי. פעמים רבות כשלתי וטסתי בשמיים כחולים ("חור כחול") ללא עב סביבי, רק בכדי לנחות די מהר למטה, ללא עילוי שיעלה אותי. כמעט תמיד כדאי לטוס על הגבול בין החור הכחול והעננים, מאשר לחצות את החור הכחול ישירות, ללא קשר לכמה הקו הישר עובר בחור הכחול. לטייסי דאונים יש את המותרות לעשות מעברים ענקיים דרך השמים הכחולים (יחס גלישה מצוין), דרך חורים כחולים, בקוטר מאות ק"מ, לנו אין את המותרות הללו.
הרבה טייסים חולמים לטוס מתחת לרחוב של עננים ולטוס ישר עד לחשכה. למרות שזה קורה לעיתים, מצאתי שזה חשוב להתייחס לרחוב של העננים כעננים אינדיבידואלים, אך מקושרים. אם הרחוב בנוי מעננים בעלי תחתית שטוחה ומוגדרת היטב, ויש לענן טקסטורה טובה (סמיך ולא מתפוגג) והוא לא מתפתח מדי (נבנה לCB ט.ג.), עליך ללחוץ על הספיד סיסטם ולטוס הכי מהר שחושי הטיסה שלך מאפשרים. אך היה ערני: המשך להתבונן קדימה ונתח את שקורה: במוקדם או במאוחר העננים יגמרו, ואתה אמור לחזות את שקורה קדימה ולצדדים. אני מצאתי שכדאי להתייחס לרווח גדול בין העננים ברחוב עננים כחור כחול ולטוס הצידה, אל הרחוב המקביל, באם החור הכחול מלפנים הינו גדול בהרבה מאשר מרחקך מהרחוב המקביל.
גם ימים כחולים יכולים לעיתים להציע רמזים לטרמיקות. בשלב ראשון, גם אם תרמיקה לא יכולה ליצור ענן באותו היום, עדיין "כיפת לחות" יכולה להיווצר. אלה הם אזורים בהם האור מוחזר שונה קמעה, כתוצאה ממעבר האור דרך גוש אויר יותר לח, אבק או סתם דרך מסת אויר שונה במעט. ראיתי כיפות לחות בעיקר כשטסתי במקומות יציבים יחסית בימים כחולים במקסיקו או במדבריות הדרום מערביים בארה"ב. לעיתים כיפות הלחות מסומנות פשוט על ידי אזורים קצת פחות כחולים. כיפות הלחות הן לעיתים המבשרות את העננים, קצת מקדימות אותם, בבוקר אתה לעיתים רואה כיפות לחות בגובה האינברסיה, אבל הן עדיין מציינות עילוי והן המקומות הראשונים בהם האינברסיה תיפרץ ואז כיפת הלחות תיהפך לענן. אם אתה רואה קש או אבק דק באוויר, זה גם כמובן מציין תרמיקות.
אסטרטגיות טיסה
המודל הקלאסי של היוצרות התרמיקה הינו של גליל אויר עולה. המאכיל ענן אחד. במציאות אני רואה את התרמיקות המאכילות את העננים, כבעלי הרבה "שורשים" קטנים יותר שבונים כמה שורשים יותר עבים שבתורם בונים את ה"גזע" – את התרמיקה הגדולה. ככל שאתה יותר גבוה, כך הגזעים רחוקים אחד מהשני וכך אתה חייב לטוס קרוב יותר לעננים בכדי לתפוס תרמיקה טובה.כל מי שטס תחרותי בודאי ראה מצנחים מטפסים קרוב אחד לשני ב"שורשים" שונים, לפני ההצטרפות וטיפוס יחדיו לבסיס ענן. מצנחים נמוכים יכול לנצל תרמיקות שורשים ולא רק את הגזע. אם אתה בתחום הנמוך, כלומר מתחת לחצי הגובה לבסיס ענן, סביר שתמצא את השורשים הקטנים. לדאונים קשה לנצל את תרמיקות השורשים הללו, אבל אנו יכולים להתמרכז עליהם בסיבובים צפופים ולטפס איתן עד שהן מתמזגות, נפתחות והופכות לגזע. אם אתה נמוך מחצי הגובה לבסיס ענן, אתה יכול לשכוח מלהתחבר לתרמיקה רחבה המתחברת לענן. מאידך, רוב העננים נבנים ממספר תרמיקות יותר הנאספות לתוך הענן, אז לחפש "מחוללים" (Collectors) ו"מאתחלים" (Triggers) במעלה הרוח של הענן הוא אסטרטגיה טובה (זכור ללמוד את קצב שינוי הרוח ביחס לגובה באותו יום, המשפיע על שיפוע התרמיקה – התרמיקה עשויה להתחבר לענן בצד ה"מורד הרוח" שלו, אם קצב שינוי הרוח ביחס לגובה הוא שלילי).
בדרך כלל אני מתחבר לאוספים ולמאתחלים ואל הענן שהם יוצרים. זה גם טוב לחיזוי של היכן נמצא הענן במחזור חייו. לדוגמא, עננים שנוצרים על רכס הרים בדרך כלל נבנים מכיוון מורד הרוח. ברגע שהם עוברים את מקור התרמיקה, עדיין יכול להיות שם עילוי, מאחר ועדיין יש "בועות" המאכילות את הענן, אבל אתה צריך להגיע גבוה יחסית בכדי לתפוס את הבועות, ללא קשר למראה הנפלא של הענן.
ככל שבסיס הענן גבוה יותר, כך הגלישה לענן הבא תהיה ארוכה יותר (אלא אם התמזל מזלך ואתה טס מתחת לרחוב עננים כל שהוא). רייכמן (Reichmann) מצא כי המרחק בין עננים הוא בערך פי 2.5 מגובה העננים. אם בסיס הענן הוא בגובה 2000 מטר, המרחק בין הגזעים יהיה 5000 מטר (המרחק בין השורשים יהיה כמובן קצת קצר יותר). גם אם המצנח עושה 1:5 עדיין יהיה לך סיכוי טוב לפגוש תרמיקה לפני שתפגוש את הקרקע! תיאורטית, זה נדיר לגלוש מבסיס ענן אל האדמה ללא מציאת תרמיקה בדרך. במציאות זה קרה לי הרבה, בייחוד בימים כחולים, אבל בניתוח לאחור, זה קרה בכניסה לחור כחול או במורד רחוב של סינקים והייתי צריך לבצע פניה של 90 מעלות לאחר שקיעה של כחצי מהדרך בין בסיס הענן לקרקע בכדי לפגוש עילוי. במישורים לדעתי נוצר עילוי בקווים ישרים וכך גם הסינקים. אפילו בימים כחולים, המקום ההגיוני הבא לחפש את העילוי יהיה מעל מחולל או מאתחל, במורד הרוח מהמקום בו היה הטיפוס האחרון שלך.
בהרים התרמיקות והעננים בדרך כלל נוצרים מעל הרכסים שעשויים להיות או לא להיות בכיוון של הטיסה המתוכננת שלך או בכיוון הרוח. אם אתה חוצה כל דבר פרט לעמקים מאוד צרים בימים בהם בסיס ענן הוא גבוה אתה אמור לבסס את ההחלטות שלך פחות על מה העננים עושים ויותר על טקטיקת טיסה המבוססת על תוואי הקרקע, טקטיקה אותה תיארתי במאמר הקודם (ראה מאמר "חלק ראשון - מחוללים, פתילים ומאתחלים"). אם אתה חוצה רווחים צרים בעודך טס לאורך הרכס, לעיתים זה הגיוני לתכנן את הטיפוס הבא שלך בהתבסס על העננים, בייחוד במערב האמריקאי, שם ה- FAA מגביל אותנו לגובה מקסימלי של 6000 מטר. רוב הרכסים בצפון אמריקה נמשכים בעיקרון מדרום לצפון, בעוד הרוחות נושבות בעיקרון ממערב למזרח. טריק טוב לחצות את העמקים הוא לטפס לבסיס ענן עם הרוח העולה מההרים ואז להיסחף מעל העמק עם הענן. זה אומנם איטי, אבל טיסת XC היא לעיתים תכופות יותר להשאר באוויר מאשר לטוס מהר. השתמשתי בטריק הזה כמה פעמים ב- King Mountains ובאתרים אחרים בכדי להשיג מצנחים שיש להם יחס גלישה הרבה יותר טוב משלי. העננים בסופו של דבר יתחילו בדעיכה רצינית, לכן עדיף לעזוב אותם לפני הנקודה שבה תאלץ להתעמת עם סינקים.
אל תתעצבן אם אתה לא מצליח להגיע לבסיס הענן. אני בד"כ מגיע לשם רק בימים בהם מזג האוויר סדור היטב, שיוצר עננים דחוסים ובעלי תחתית שטוחה. בימים יותר לחים, בהם יחס השקיעה חלש (אופס, אנחנו גולשים כאן למונחים טכניים...), עשויים להיות הרבה עננים בשמיים אך לא יהיה סיכוי להגיע אליהם. שם לב לאיזה גובה אתה מטפס, לפני שהעילוי נעלם, וכמה אתה רחוק מבסיס הענן. אם הטיפוס הראשון באותו יום יסתיים בגובה של 2000 מטר ובסיס הענן נראה כאילו שהוא ב- 2700 מטר, תוכל להניח כי גם הטיפוסים הבאים שלך באותו יום יהיה בערך לאותו הגובה, אלא אם כן העננים יתחילו להראות טוב יותר, או יעלו את גובה הבסיס שלהם. בסיס ענן בדרך כלל עולה במשך היום והטיפוס בדרך כלל משתפר במשך היום עד שעות אחה"צ המאוחרות. אם העננים יטפסו לגובה של 3300 מטר, ויתחילו להיראות מוצקים, אתה יכול לצפות לטיפוס גבוה יותר ולהגיע קרוב יותר לענן.
הדרך הטובה ביותר להבין את השמיים היא ללמוד אותם בקרוב ללהט דתי. קרא את הספרים והבן את המטאורולוגיה של כל יום נתון, ואז השווה בין התחזית שלך למה שקרה במציאות בטיסה שלך. אם אינך יכול לטוס באותו יום בגלל "מטלות קרקעיות", עדיין אתה יכול ללמוד המון על לטוס. זה יעזור לך מאוד כשאתה בא לעשות החלטה בעודך תלוי על המצנח. המאמר הבא שלי יעסוק בהטסת המצנח שלך בתרמיקות וינסה להכליל את כל החומר משלושת המאמרים הללו. טיסות מוצלחות!
הכותב חי בשביל טיסות XC. הוא מחזיק בכמה שיאי מרחק באתר הבית שלו, במדינה, בתחרות ארצית בארה"ב ובשיא עולם אחד, הכל ב- 8 שנים האחרונות.
