השורד היוקנעמי
חוויות ורשמים מקורס SIV, מאי 2007
מאת: דני שטרנפלד.
מאמר שפרסמתי באתר "מרכז ידע מקצועי למצנחי רחיפה" שנעלם בינתיים מן הרשת. הוא מתאר את חוויותי מקורס מצבי חירום בו נטלתי חלק במאי 2007 בהדרכת ג'וקי סנדרסון.
הכותרת שאולה מהמאמר הידוע "השורד הקרואטי".
על קורס מצבי החירום או SIV ועל ג'וקי סנדרסון שנחשב לגורו בתחום שמעתי מזמן. שמעתי המון המלצות מפה ומשם וכמה חשוב לעבור קורס זה.
לא אני, חשבתי. לא תודה. מה, השתגעתי? למה אני צריך את זה? בכוונה לגרום למצנח שלי להסתחרר ולקרוס? אין סיכוי.
"היי דני, אני יוצא לקורס מצבי חירום באולודניז, רוצה לבוא?" שאל אותי טדי בקפטריה בעבודה יום אחד.
"אהה – אוקיי".
נורא קל להשפיע עלי.
וככה מצאתי את עצמי במלון ההולנדי המעופף באולודניז אחרי שתי טיסות קצרות מאד בטורקיש-ארליינס ויום שלם בינהן באיסטנבול.
26.5.07 – שבת
השעה היא 10:30. טדי ואני יורדים לארוחת הבוקר בסככת האוכל של מלון ההולנדי המעופף באולודניז. התדריך הראשון של הקורס אמור להתחיל ב- 11 אז יש לנו זמן. על השולחן אנחנו מוצאים ערימה של חומר מודפס של הקורס עם תיאור כל התרגילים שיתבצעו במהלכו. אנחנו מעלעלים בחומר ביחד עם הקפה בתחושת בהלה הולכת וגוברת.
ספינים, הזדקרויות, קריסות - אני מניח את החוברת בצד. יותר טוב לא לדעת...
החברה מתחילים להתאסף, 10 אנגלים ("אני לא אנגלי, אני וולשי!" אומר סטיוארט ) ואירי אחד.
ג'וקי סנדרסון וכריס ווייט מופיעים סמוך ל-11 ואנחנו מתחילים בתדריך. נהלי המראה: בדיקת קשר לפני היציאה, ממריאים בהפרשים של 5 דקות, בכל רגע לפחות שלושה אנשים רתומים ומוכנים. פונים ישר אל איזור התמרונים מעל המים בלי לתרמל ובלי לרכס. בשום אופן לא ממשיכים לטוס אל עומק הים, הנחיה שנשמע מהצוות לא מעט פעמים, כנראה בגלל שהיו חניכים שעשו זאת ולא הצליחו לחזור לחוף. מומלץ לא לטוס עם שום דבר שיצער אותך אם ירטב – וואריו, GPS, מצלמה, סלולרי.
כריס לוקח אותנו לתדריך נחיתה בחוף ועושה לנו הכרות עם נקודת הנחיתה המועדפת בשליש המזרחי של רצועת החוף. אחת ממטרות הקורס היא לשפר את יכולת נחיתות הדיוק.
בחזרה במלון, כריס עושה לנו מסדר על הרתמות והרזרבים. הוא פותח את הסקוצ'ים ברתמות ובודק שהרזרבים מחוברים לאן שצריך ובצורה נכונה.
ההר מכוסה בעננים החל מגובה של כ- 300 מטר. לא ניתן לטוס היום.
טדי ואני לוקחים את הציוד לחוף ומתאמנים בהנפות כשעה ברוח ההולכת ונחלשת. בעוד אנחנו אורזים את הציוד, מתחיל טיפטוף קל של גשם שהופך למבול אדיר בזמן הצעידה חזרה למלון. עיירת הקייט הקיצית שטופת השמש הופכת תוך דקות לאוסף של נחלי מים גועשים. הרחובות מוצפים ממש, ובעלי הדוכנים והחנוית אוספים את הסחורות מהר פנימה.
27.5.07 יום ראשון
עבר עלי לילה מהגהינום – יתושים. הרבה יתושים – בקושי ישנתי. הפקת לקחים: נוסע לאולודניז? הצטייד בתכשיר דוחה יתושים!
תדריך בוקר ב- 06:45 (כן, קראת נכון – שש ארבעים וחמש). ג'וקי מספר לנו מה אנחנו הולכים לעשות וזה נשמע די פשוט:
- B stall
- ביג אירז
- קריסות סימטריות (הא?)
- ווינג-אוברים
לא נשמע כל כך נורא, חוץ מהקטע של הקריסות, וגם הן מפי ג'וקי לא נשמעות כמו ביג דיל.
מחלקים לנו אפודי ציפה למקרה של נחיתה במים ומארזים אטומים למכשירי הקשר.
מעמיסים את המצנחים על הרכב – מן ספק טנדר\משאית\נ"נ, ומתחילים לנסוע אל ההר.
עולים עם כריס לעמדה ב1800 מ' הפונה לכוון צפון. עמדה קטנה וצפופה עם מקום לשני מצנחים פרושים, בקושי. אני מתארגן מאחורי העמדה – שטח סלעי ולא מאד סימפטי. כריס מודיע לנו שנראה שהתנאים עומדים להתדרדר במהירות ועננים מתחילים להתפתח מסביב להר ולכן, בניגוד לנוהל הרגיל, כל מי שמוכן ייצא מיד, יטוס אל איזור התמרון ויטוס במעגלים מעליו עד שיגיע תורו לתרגל.
אני פורס בעמדה, מניף אחורית, ריצה קצרה ואני באוויר. הי מה זה?! אני לא יכול להזיז את הראש!! נרגע קצת ורואה שאפוד הציפה התרומם למעלה כשהתיישבתי, נלחץ כנגד הקסדה, ומאד מגביל את התנועה שלי. מנסה לדחוף את האפוד מטה ללא הצלחה יתרה. אין מה לעשות – זה מה יש. אחר כך אשמע שלכולם היתה את אותה בעיה.
פונה מערבה וטס במורד הרכס כחצי קילומטר לפני הפניה דרומה לכוון הים כדי לא להיכנס לליסייד. גלישה של כ-10 דקות ואני מעל הים. בקשר אני שומע את ג'וקי נותן הוראות לטייס שלפני. מבצע פניה גדולה ועצלה (בסגנון מיכלית נפט, כפי שג'וקי קורא לזה) רק עם הטיית משקל קלה. הגובה עצום – כ1300 מ'. יש זמן להתפעל מהנוף – הים, החוף כולו, ההרים מסביב, העיירה.
"אוקי דני – פנה 90 מעלות ימינה" נשמע קולו של ג'וקי בקשר (מאוחר יותר נקרא לו "קולו הקטן של אלוהים").
"בצע כעת בבקשה B stall" ("בבקשה"? מתי בפעם האחרונה קיבלתם הוראה בקשר ממדריך שלוותה ב"בבקשה"?).
אני אוחז בשתי רצועות ה-B, נתלה עליהן כאילו שהייתי עושה עליות מתח, מושך אותן אלי ומחזיק. המצנח מתנודד ומתייצב. עם הוראה מג'וקי אני משחרר את הרצועות והמצנח צולל קלות , אוסף מהירות וחוזר לטיסה רגילה.
"אוקי דני, בזמנך החופשי, בצע עוד 2-3 B stalls בבקשה" - קטן עלי. דווקא נחמד!
"יפה מאד דני, בצע ביג אירז בבקשה" – אני מושך אלי את רצועות ה-A המשניות (יש לי רצועות A חצויות), קודם ימין ואז שמאל. ג'וקי מבקש ממני לבצע פניות ימינה ושמאלה עם אזניים מקופלות בעזרת הטיית משקל – לא בעיה.
"יופי דני, ועכשיו קריסה סימטרית". זה כבר קצת מדאיג אותי, אבל הבוס אמר...
אוחז בשתי רצועות ה-A ומושך אותן מטה. שפת ההתקפה קורסת והחופה רצה לאחור. אני משחרר והחופה מתנפחת במהירות וחוזרת לטוס.
"היי" אני חושב, "זה ממש לא נורא!".
ג'וקי מבקש ממני לתרגל זאת שוב עוד פעמיים וזה כבר באמת קטן עלי.
אני פונה לכוון החוף ומנסה את כוחי בווינגאוברים – לא ממש מצליח. מתארגן מעל החוף ונוחת ליד החברה שיצאו לפני כשאני מאד מרוצה מעצמי.
מקפל ואורז בזריזות - מסתובבים על החוף כל מני חברה צעירים שמציעים לכל מי שנוחת לקפל את הציוד תמורת 5 לירות – אני מקפל בעצמי. מתיישב בצל עם האחרים, מכשיר קשר דולק – עוקבים אחר אלה שיצאו אחרינו.
לאחר שכולם נחתו, חוזרים למלון לארוחת בוקר מאוחרת, תחקיר של טיסות הבוקר ותדריך לטיסה הבאה ב11:00
בטיסת הצהריים, כך ג'וקי, נתרגל עוד קריסות שונות וחיפוש אחר נקודת ההזדקרות.
פסגת ההר בינתיים התכסתה כולה בעננים, בדיוק כפי שכריס חזה. לכן אנחנו עולים הפעם לעמדה של ה-900 מ'.
עמדה גדולה ומרווחת הפונה דרומה אל הים. החיסרון העיקרי בה (חוץ מזה שהיא נורא נמוכה – רק 900 מ') הוא שהרכב לא יכול להגיע ממש עד אליה. צריך לצעוד עם המצנח כ10 דקות בעליה. קצת כמו לעלות מהחוף בנתניה בחזרה לעמדה. תענוג.
העליה הקשה לעמדה והלילה בו כמעט ולא ישנתי נותנים בי את אותותיהם ואני שוקל ברצינות שלא לטוס הפעם. מתישב לי בצד, נשען על הציוד ונח.
לאחר שיצאו שני הראשונים החלו להיווצר עננים מול העמדה. תוך כ10 דקות נוצר מעל ההר ענן CB מלווה ברעמים וטפטוף. כריס עצר את ההמראות. בעוד אנחנו ממתינים לשיפור במצב, אפשר היה להבחין בטנדמיסטים שהמריאו מהעמדות העליונות מגיחים מתוך הענן בין הרעמים. טירוף.
הענן העצום התחיל להתפוגג ואחרי כשעה ניתן היה שוב לטוס. אני מרגיש שהתאוששתי ומחליט להמריא. כריס מוציא אותנו בהפרשים של כ-5 דקות עם הרוח השואפת לאפס ומחייבת הנפה קדמית.
ממריא בריצת אמוק, נצמד למצוק שמשמאל לעמדה כדי לנצל את מעט העילוי שלארכו כדי לשקוע פחות ושם פעמי אל הים.
התרגיל הראשון הוא חיפוש נקודת ההזדקרות. אני מושך את הברקסים לאט לאט – צריך להשקיע המון כח כי ההתנגדות מאד גדולה. מגיע עד הסוף עם הברקסים וכלום – לא הזדקרות ולא נעליים. "לא מזדקר הא? אוקי דני, שחרר, ואז לפף את הברקסים ונסה שוב". אני מלפף את הברקסים ליפוף נוסף על זה שאני תמיד טס איתו ומתחיל למשוך, לאט לאט, עוד ועוד, משקיע ה מ ו ן כח, מגיע כמעט עד הסוף, מצפה לבום של ההזדקרות, עוד קצת ובום! זה מגיע. אני בכל זאת מופתע ומשחרר מעט מאוחר מדי יחד עם קריאות "שחרר! שחרר! שחרר!" מג'וקי. החופה צוללת וחוזרת לטוס.
בחזרה לתרגולי קריסות- ראשית, קריסה סימטרית דינמית. משיכת ברקס ושחרור מהיר. החופה צוללת קדימה ואז משיכה בשני ה- A. החופה קורסת ומתנפחת בחזרה מיד כשאני משחרר.
בתרגיל הבא אני מאיץ עם הספיד סיסטם עד הסוף ואז, קריסה סימטרית. שחרור מידי של הספיד בר וה-A והפייסטה שלי חוזרת לטוס כאילו כלום.
"יפה מאד דני, ועכשיו קריסה אסימטרית בבקשה". מושך את ה-A הימיני (אני מגלה נטיה ימנית מובהקת). צד ימין קורס ונפתח מיד כשאני משחרר.
ג'וקי שולח אותי אל החוף ומבקש ממני לעשות ווינג אוברים בדרך. אני ממש לא מסתדר עם התזמון של הטיות המשקל וחוץ מכמה נדנודים לא יוצא מזה הרבה. נו שוין.
הפעם נוחתים על חוף הרחצה שממערב לאולודניז, חוף קטן יותר אבל ריק מאנשים ומכסאות נוח. קצת אסים לאיבוד גובה ונחיתה כמעט במקום שהתכוונתי אליו. לא רע.
הדבר העיקרי שמרשים אותי בנקודה זו הוא הפער העצום שבין הציפיות מהתרגילים לבין הביצוע עצמו. בתדריך ובדרך לעמדה אתה מרגיש מעט חרדה ועצבנות. אתה לא מאמין שאתה באמת הולך לעשות את הדברים המטורפים האלה. לעומת זאת באוויר: "קריסה אסימטרית בבקשה" – ואתה מושיט את היד לויליין ומושך, פשוט כי ג'וקי אמר. ואז אתה מגלה שזה בעצם ממש לא נורא כמו שציפית. נכון, אתה מיטלטל קצת ברתמה, אתה רואה את החופה שלך עושה דברים שתמיד קיווית שלא תראה, אבל זה לא נורא כמו שחינכו אותך לחשוב. הפער הזה יופיע גם ביתר הטיסות בקורס וכן, גם כשאתה יודע שהוא קיים, עדיין קיימת החרדה של לפני.
הלילה, מצויד בדוחה יתושים שרכשתי בבית המרקחת ליד המלון אני ישן כמו בול עץ...
28.5.07 יום שני
6:45 תדריך בוקר. היום נתרגל עוד קריסות אסימטריות וספינים. ההוראות לביצוע מתחילות להיות קצת מורכבות ואת הדרך להר אנחנו מבלים בלהזכיר אחד לשני מה עושים, איך ובאיזה סדר. סטיוארט היה האינטליגנט היחידי שחשב לרשום את מה שג'וקי אמר, וכולנו מתעלקים על הרשימות שלו.
סטיוארט שירת כ10 שנים בצבא הוד מלכותה כטנקיסט במקומות אקזוטיים כמו בלפאסט, בוסניה ועירק, הוא שוחרר מהצבא לאחר שאיבד את כף ידו השמאלית. כדי שיוכל לטוס, הוא משתמש בוו מיוחד אותו תכנן בעצמו ושאותו הוא מצמיד לאמה סמוך לגדם. אם תראו אותו מניף וממריא לא תוכלו לנחש שחסר לו משהו. הוא פשוט טייס מעולה.
מגיעים לעמדה בגובה 1700 מ' – עמדה ענקית ורחבה עם מקום להרבה מאד מצנחים הפונה דרומה אל הים.
אין רוח, מה ששוב אומר יציאה בהנפה קדמית.
אני ממריא בתורי, גולש לכוון אולודניז, משתדל להיות רגוע וליהנות מהגלישה. לאחר כ10 דקות אני חוצה את קו החוף אל מעל למימי המפרץ הכחולים רחוק מאד מתחתי. ג'וקי שולח אותי אל אמצע המפרץ ואז הכיף מתחיל.
מתחילים בחיפוש הספין. אני טס במהירות טרים וכשג'וקי קורא "קבור את הברקס!" אני מושך את ברקס ימין עד הסוף. לרגע לא קורה כלום ואז טרח! כמו לשבת על נדנדה שמישהו החליט לסובב פתאום. אני זורק את הידיים למעלה והסיבוב נפסק.
"ועכשיו לסחרור שטוח בבקשה – האט את המצנח קצת וקבור את הברקס" נשמע קולו הקטן של אלוהים בקשר. אני מאיט עם ברקסים לכתף ואז קובר את ברקס ימין. הפעם הסיבוב מרגיש מעט יותר אלים אבל נרגע במהירות כשאני מרים את הידיים.
השלב הבא הוא משחקים עם קריסות אסימטריות: קריסה דינמית בזמן שהחופה צוללת קדימה אחרי משיכת ברקס. קריסה במהירות מירבית עם ספיד סיסטם עד הסוף. קריסה אסימטרית תוך שאתה ממשיך להחזיק ברצועת ה-A כדי למנוע פתיחה ולא רק שללא שמירת כוון אלא עם השענות לצד הקרוס. המצנח מבצע פנית 360 הדוקה שבסופה אני משחרר את ה-A , הקריסה נפתחת והמצנח חוזר לטוס ישר.
בתרגיל הקריסה האסימטרית האחרון בתפריט להיום אני מחזיק את ה-A כדי למנוע מהקריסה להיפתח, שומר כוון אל החוף עם הטיית משקל ומעט מאד ברקס וטס ישר. הקריסה נפתחת מיד כשאני משחרר את ה-A אחרי כמה שניות של טיסה עם חופה קרוסה חלקית.
עוד ניסיונות כושלים לווינגאוברים, זה כנראה לא התרגיל שלי, ונחיתה על החוף באולודניז. הטריק הוא לנחות על החול בסמוך למדרכה של הטיילת ואז להפיל את החופה אל המדרכה. כך נכנס הרבה פחות חול לתוך המצנח.
חוזרים למלון לארוחת בוקר, תחקיר של הטיסות ותדרוך לטיסה הבאה. ההר בינתיים התכסה כולו בעננים. מחכים עד 16:00 אבל למזג האוויר יש אג'נדה משלו – ההר בקושי נראה מבין העננים.
טיסה שניה כבר לא תהיה היום.
29.5.07 יום שלישי
6:45 תדריך בוקר. היום ילדים נבצע הזדקרות מלאה. תחושה מסוימת של חוסר אמון בזמן שג'וקי מסביר איך לבצע הזדקרות מלאה ואיך לצאת ממנה. צריך לעשות זאת נכון כי אם לא, יש סכנה של נפילה לתוך החופה. "אבל אף אחד מכם לא יפול לתוך החופה, כולכם תעשו זאת כמו שצריך" הוא אומר בחיוך.
מעמיסים את הרכב ונוסעים שוב לעמדה של ה-900 מ' כי פסגת ההר עדיין מעוננת. בדרך נראה שכולם מודאגים לפחות כמוני.
הזדקרות.
"אל תמשוך את הברקס יותר מדי או שתזדקר!" , כך אמרו לנו תמיד פחות או יותר ממתי שהתחלנו לטוס. "הזהר פן תזדקר!", "אם תזדקר, זה הסוף!".
ואנחנו הולכים לעשות את זה.
בכוונה.
למה?
או. אז מסתבר שההזדקרות המלאה היא בעצם תרגיל התאוששות שאמור להוציא את המצנח ממצבים מסובכים אליהם הוא עשוי להיקלע ולאתחל אותו מחדש. התשובה האווירונאוטית לקונטרול-אלט-דל.
ובכל זאת...
מגיעים לעמדה לאחר צעידה לא קלה בכלל ומוצאים אותה חסרת רוח חיים.
אני ממש לא ממהר לצאת. אולי יתנו לי פטור. אבל לא. אני מניף קדמית ממריא וגולש אל אזור התמרונים מעל המים.
"אוקי דני" נשמע קולו הקטן של אלוהים, "האט קצת ואז קבור את הברקסים ונעל את המרפקים למטה". עם ציווי אלוהי שכזה אתה לא חושב, אתה פשוט עושה. אני מאיט עם ברקסים לאיזור הכתפיים ואז מושך עד הסוף, נועל בחוזקה את המרפקים כדי שהידיים לא יתלשו למעלה ואז זה בא. התחושה בזמן ההזדקרות דומה לנפילה אחורה מכסא שהתנדנדת עליו. הברקסים מנסים למשוך את הידיים בחוזקה אבל לא מתגברים על המרפקים הנעולים.החופה מאד רוצה לחזור לטוס אבל אני מחזיק את הברקסים משוכים כמה שניות כדי שהנדנוד ירגע קצת ואז משחרר עד החצי במהירות ואז את שארית הדרך בהדרגה. החופה צוללת, אוספת מהירות וחוזרת לטוס.
אני מבצע עוד הזדקרות אבל הפעם כנראה ששחררתי בצורה אסימטרית במקצת כי החופה צוללת ופונה ימינה חזק. אני לא רואה את זה, אבל ג'וקי אומר בקשר שיש לי חזיה. אני נשען לצד הנגדי עם מעט ברקס והעסק נרגע. אם היתה חזיה היא נפתחה מאליה. ג'וקי נשמע מאד מרוצה בקשר.
קצת ווינגאוברים (כושלים) ונחיתה על החוף.
את התחושה שלי עכשיו אפשר להסביר רק כמנת יתר של אדרנלין. תחושה אופורית של "וואו !!–זה היה כיף!!!- בואו נעשה את זה שוב!!!!- יוהו !!! ", שנמשכה עוד כשעה אחרי שנחתתי.
בינתיים אני שומע בקשר שלטדי נתפסו שלושה מיתרים באבנים ונקרעו בזמן ההמראה ולכן הוא לא יטוס הפעם. מאד מצער.
ג'וקי מעביר לנו תחקיר על החוף. טדי שחזר עם הרכב מהעמדה מצטרף בינתיים ואנחנו חוזרים למלון לארוחת הבוקר.
כריס עושה תיקון זמני לאפקט של טדי כדי שהוא יוכל לטוס בצהריים.
12:00 תדריך. הפעם אנחנו הולכים לתרגל ספיראלות ועוד תרגיל רשות, כל אחד לבחירתו. ג'וקי מסביר כיצד להיכנס לספיראלה וכיצד לצאת. הוא מכין אותנו לאפשרות הסבירה שבזמן הספיראלה לא נוכל לשמוע את הקשר בגלל הרעש של הרוח.
עולים לעמדה של ה-1700. העמדה מלאה בטנדמיסטים והנוסעים שלהם ואנחנו מחכים להם שיצאו.
מובן שאין רוח.
ממריא בתורי עם הנפה קדמית וטס אל הים, משתדל לא לדאוג יותר מדי. מזכיר לעצמי שלפני כל התרגילים הקודמים חשתי חרדה רק כדי לגלות שכל העסק קטן עלי.
איזו טעות.
באלף ומשהו מטר מעל הים, ג'וקי מבקש ממני לבצע ספיראלה.
אני מטה את המשקל שלי ימינה, לא הרבה כדי שהכניסה לא תהיה אלימה מדי, מושך יותר ויותר ברקס, מהדק את הפניה ואז זה מגיע.
את התיאור הבא בודאי כבר שמעתם כמוני מכל מיני מקורות.
העולם כולו מסתובב במהירות עד שהכל מיטשטש, הרחש של הרוח הופך לשאגה וכוחות ה-G שותלים אותך חזק לתוך הרתמה. הידיים נהיות כבדות וחלקים נבחרים מהפנים נמתחים כלפי מטה.
אפשר לקרוא ולשמוע תאורים כאלה מהיום עד מחר. כלום לא מכין אותך לתחושה האמיתית.
אני מנסה להטות משקל החוצה מהפניה ומרים לאט את היד הפנימית, הספיראלה נרגעת, הופכת לפניה הדוקה שהולכת ומתרחבת ואני חוזר לטיסה ישרה כשאני נאנק והמום. אני מרגיש כאילו שדרס אותי סמיטריילר.
"זה היה יפה מאד דני, אבל לקח לך שני 360 להיכנס, בא ננסה לעשות את זה בפחות". אני לא מאמין שאני עושה את זה אבל אני כבר בתוך 360 הדוק ימינה והנה זה קורה שוב.
אני יוצא מהספיראלה - נראה שהסמיטריילר ההוא הכניס לרברס וחזר אחורה עלי.
בתדריך אמרתי לג'וקי שאעשה כמה קריסות אבל אחרי הספיראלות אני מרגיש סחוט כולי. אני עושה שתי קריסות קטנות, מוותר על ההמשך וטס לנחיתה על החוף. נוחת ומשתמש לראשונה בשרותיהם האדיבים של החבר'ה הצעירים שמציעים לקפל לך את הציוד תמורת תשלום. אני נמרח על הדשא בצל, נח מהטיסה ומתבונן באלה שהמריאו אחרי מבצעים ספיראלות ותרגילי בחירה.
חוזרים למלון לתחקיר ולסיכום הקורס.
לקורס היו שתי מטרות לפי ג'וקי. האחת, ללמוד לדעת עד כמה הרבה עוד יש ללמוד על המצנח. השניה, לפנות את הראש מטרדות בנוסח "אוי, החופה מתנדנדת, רק שלא תקרוס – מה יהיה ? " בכך שראינו שאנחנו יכולים להתמודד עם מצבים קיצוניים, ולהפנות יותר כח מוח לטיסה עצמה ולתרמיקות.
אני באופן אישי מרגיש שעליתי מדרגה ברמת הטיסה שלי, ובבטחון שאני חש באוויר. אני יודע מה הפייסטה שלי יכולה לעשות ועד כמה היא יציבה.
אני ממליץ בחם על הקורס.
עוד תמונות ב-אלבום ב-flickr
הערה: מאמר זה נועד לתאר את התחושות והחוויות שלי ובשום אופן אין לראות בכתוב הנחיות או הוראות לביצוע תרגילים כאלה ואחרים. יש לבצע תמרונים אלה רק בפיקוח מדריך מוסמך.
