הבדלים בין גרסאות בדף "כל ההתחלות"

גרסה מ־12:50, 27 בינואר 2010

מה הביא אותנו לספורט? איך הגענו לכאן בכלל? הסיפורים של כולנו.

אמיר מליק: הצטרפותי לספורט

"...הגעתי למחסן של איתי באודים, וכל הדרך לא האמנתי שאני עושה את זה, גם כשיצאתי מהאוטו לצריף לא האמנתי שאני עושה את זה, וגם כשאילן ארז עבר איתי על התאוריה לא האמנתי, הייתי בתוך חלום שעומד להתגשם וישבתי מהצד וראיתי איך הוא קורם עור וגידים..."

קרא את המאמר המלא: הצטרפותי לספורט מצנחי הרחיפה.

יוגב ברנדט: לגעת בשמים

"...אף פעם לא הייתי מאלה שחלמו מגיל צעיר לעוף כמו ציפור, גם לא הייתי מאלה שיעזבו את שמיכת הפוך ביום שבת לפני הצהריים, הרי מגיע לי לנוח אחרי שבוע של עבודה קשה. ואז כבר בטח אין טעם לנסוע רחוק כי יש פקקים בכל הארץ או שפשוט חם מידי, קר מידי ושאר תירוצים."

קרא את המאמר המלא: לגעת בשמים - חלק א (פורסם לראשונה באתר "מעריב" NRG).

צחי רייל: אבל בכלל רציתי צניחה חופשית

שהשתחררתי מצה"ל הכל היה לי ברור לגמרי - צניחה חופשית. אבל עד שצברתי את הכסף לתענוג הזה העברתי את הזמן בלחרוש כל שביל אפשרי בארץ, אין שביל שהחברה להגנת הטבע טרחו לסמן ואני לא טרחתי ללכת, את כולם ביחד עם אלון בן-דוד שעלה לארץ בשביל לעשות צבא וגר אצל סבתא שלו בקיבוץ ולפעמים הצטרפו עוד שותפים.

יום אחד אלון מגיע אלי צוהל "ירון מארגן קורס מצנחי רחיפה, כבר רשמתי גם אותך.", "ואתה יודע מה זה מצנחי רחיפה?" שאלתי בחשדנות, "יהיה מגניב!, וזה גם לא יקר אם נהיה 12." הייתה התשובה.

בגלל שהיינו 12 מאותו הקיבוץ העבירו לנו את הקורס אצלנו. ביום הראשון יריב בן-טובים העביר לנו תאוריה במועדון של הקיבוץ, אחרי 4 שעות עדיין לא היה לי מושג מה הקשר בין מצנחים ורחיפה ולמה יריב מזכיר כל הזמן את המילה "דואה" אבל זרמתי כי כולם נראו רגועים לגמרי ויריב באמת נשמע שהוא מאמין למה שהוא אומר.

למחרת נפגשנו בתל רחוב, גבעה קטנה ובלתי מזיקה, יריב וחזי דביר הוציאו תיקים מהרכב וחילקו אותנו לזוגות שניים על כל מצנח, ואז התחילו בעבודה הסיזיפית של ללמד אותנו להניף. בדיוק שלא היה לי יותר כוח לרוץ יותר למדתי להניף, מההתרגשות רצתי את הגבעה עוד כמה פעמים ועכשיו גם עם מצנח מעל הראש, עדיין לא הבנתי למה אתמול יריב דיבר על דאיה במשך 4 שעות. בדרך הביתה אמרתי לאלון "נחמד לרוץ ככה עם המצנחים האלה אבל מה כבר אפשר לעשות עם זה?" אלון אמר "מחר אנחנו בכתף שאול, אומרים שזה הדבר האמיתי.".

כבר בתדריך בשדה הנחיתה זה נראה לי חשוד מאוד "לא יכול להיות שהם רוצים שנרוץ את הירידה הזו כבר ביום השני" חשבתי אבל יריב נראה רגוע מתמיד ואיתי אלמוג אמר שהוא ידריך אותנו בנחיתה אז הבנתי שהם באמת מצפים מאיתנו להגיע למטה. שהגענו למעלה הספיק לי מבט אחד לכיוון הירידה להבין שאני הולך להצטער על הטעות הזאת של לא לברר עד הסוף מה זה מצנח רחיפה, הטעות השניה הייתה שלא שמתי לב שכולם הורידו הילוך והם פורסים את המצנחים ב1/8 מהמהירות שפרסו אותם אתמול, וככה מצאתי את עצמי מוכן ראשון.

יריב עזר לי להירתם ותדרך אותי לפני היציאה, אמרתי לו "שמע, אתמול פעם ראשונה שראיתי מצנח כזה ובחיים לא ראיתי איך עושים את זה בגובה כזה אולי יש מצב לאיזה הדגמה?" יריב ענה "כן, אתה תדגים לכולם אז תרוץ חזק, אני סומך עליך שתהיה הדגמה טובה." יופי. אחרי 20 שניות יריב אומר לי "טוב נכנס משב תהיה מוכן אני יעזור לך להניף ותרוץ בכל הכוח.", יריב הנפנו את המצנח שלי ואני מוצא את עצמי בריצת עמוק לכיוון היחיד שלא רציתי לרוץ אליו, אבל אז שמתי לב שאני סתם עושה עם הרגליים הן לא דוחפות יותר כלום, פתאום יוצא מהקשר קולו של יריב "תתישב ברתמה, תפנה קצת שמאלה ותהנה מהנוף. איתי יכוון אותך לנחיתה".

"נוף זה טוב" חשבתי "סוף סוף משהו מוכר מכל מה שהבחור הזה מדבר". מסתבר ששוב טעיתי כי שהסתכלתי בנוף הוא היה שונה לגמרי מאיך שאני מכיר אותו ואני מכיר את העמק הזה יותר טוב ממי שהמציא אותו, בחיים שלי לא ראיתי את העמק ככה למרות שהיה לי ברור מיד שככה תמיד רציתי לראות אותו, ממעוף הציפור. איתי הדריך אותי לנחיתה רכה, איתי אמר משהו אבל לא שמעתי אותו כי הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה לחזור למעלה .......... לא להר, לאוויר. כשסוף סוף הגעתי לצניחה חופשית כל מה שרציתי היה לחזור לרחף.

גם היום 15 שנה אחרי אותו יום הזוי בכתף שאול אני כל הזמן חושב על זה, אני יכול להרגיש את זה זורם לי בורידים.

ערן שחר: תחביב? מה זה השטויות האלה?

אף פעם לא הייתי מאלה שמסתכלים לשמיים וחולמים לעוף. לא באמת.

אם כי זה מעולם גם לא היה זר לי. מידי פעם בשבתות כשהייתי עובר בכביש המזרחי של הכנרת ורואה בשמיים מצנחים וגלשנים - הייתי חושב לעצמי שזה נחמד ואולי אעשה את זה פעם, אבל לא ממש ברצינות.

השנים עברו בלי שאקדיש יותר מחצי מחשבה לתעופה בצורה כלשהי. אבל כניראה שזרעים כלשהם נזרעו איפשהו בצד האחורי החשוך של המוח.

אולי זה משבר גיל הארבעים ואולי סתם.

בזמן האחרון התחלתי להיות חסר מנוחה, עצבני ובאופן כללי בנאדם בלתי נסבל, עד שבסוף אפילו אשתי אמרה לי "תראה מה קורה אתך, אולי תמצא לך איזה תחביב?"

תחביב? אני? מה לי ולתחביבים, הרי לא חסר לי שום דבר בחיים וגם אין לי זמן - אני עובד מלא שעות וחוזר הביתה עייף מת להיות קצת גם עם אשתי ועם הילדים, מה לי ולתחביבים? מה אני יעשה, קרמיקה? מה זה השטויות האלה?

(אבל הזרעים שמאחורה כבר החלו לתפוח ולהוציא שורשים קטנים)

התחלתי מידי פעם לגלגל בראש את העניין הזה של תחביב.

ויום אחד בדרך הביתה מהעבודה - אני זוכר אפילו את הנקודה המדוייקת בכביש - זה הכה בי. מה שנחבא עד אז באחורי המוח פשוט מילא את כולי ובשנייה הבנתי מה אני הולך לעשות.

התקשרתי לאשתי ואמרתי לה שאני רוצה לעשות קורס מצנחי רחיפה.

- בסדר, היא אמרה. יופי. תזכיר לי מה זה?

אני חושב,אמרתי, שזה מצנח כזה שקופצים איתו מהרים וצונחים עד למטה.

- וזה לא מסוכן?

מה פתאום, זה בטוח לגמרי. (אגב, עד היום אשתי חושבת שזה ספורט בטוח).

הגעתי הביתה, כתבתי בגוגל "מצנחי רחיפה" וניסיתי להבין במה מדובר. כל הערב קראתי. למחרת התקשרתי לשלושה בתי ספר, או מה שחשבתי שהם בתי ספר. ביקשתי קורס שיהיה בסופי שבוע. כעבור יום חזר אלי אחד, שימי, ואמר שאם אני רוצה הוא פותח קורס עם כמה אנשי הייטק והקורס יתקיים בסופי שבוע. מתאים לי?

- בטח שמתאים לי! איפה חותמים?

כמה ימים אחרי, ביום שבת, התחלנו שליטה קרקעית בדשא שליד מוזיאון האצל. גלעד, לילך, יניב דדון ואני.

ערן

צביקה וילנאי: מחלת הרוח שלי

אל מצנחי הרחיפה הגעתי בעקבות ייעוץ ארגוני שעברנו בחברה לפני ארבע שנים. הייעוץ, שבא לטפל בתחושת תקיעות שהרגשנו בחברה, איתר אותי כאחד מגורמי הבעיה. היועץ, ברוב חכמתו, אילץ אותי להתמודד עם השאלה איך אני, כמוביל החברה, מחדש את מקורות האנרגיה שלי. השאלה נשארה להדהד בראשי מספר שבועות.

עד לאותו רגע עבדתי בשתי משרות מלאות, שלא ניתן היה לדחוק סיכה ביניהן: גם ניהול משרד הפרסום (שם אני אחראי על נושאי האסטרטגיה של הלקוחות) וגם להיות בעל ואב משקיען.

ואז הבנתי – לא נשאר לי כלום לעצמי. חילקתי הכל למשפחה, ללקוחות, לעובדים. אמנם פה ושם התענגתי על ספר או דחסתי אימון במכון – אבל זה היה בשולי הזמן, לא כדבר שאני באמת מחוייב לו. הבנתי שאני צריך למצוא משהו שיהיה שלי, שאתחייב לו, שימלא אותי באנרגיה ושיהיה אני. מספר שבועות חיפשתי את הדבר. עד שידעתי.

כשהייתי ילד היה לי חלום מוזר שחזר מעת לעת - חלמתי את עצמי עף. כשהייתי נער בן 15 או 16 ויתרתי על השתתפות בטיסה משפחתית לחו"ל. את הכסף בחרתי להשקיע בקורס גלשני אוויר – שם למדתי לדאות פרקי זמן קצרים מגבעה בבת ים אל חוף הים. חסרון הכיס והצורך ברכב גדעו את קריירת התעופה הקצרה שלי. מאז אמנם כבר התנסיתי בלא מעט פעילויות פנאי מאתגרות יותר או פחות, אבל פלאשבק לשניות ההן באוויר סיפק לי את התשובה.

בגיל 36, לתמיהת רבים, אבל בתמיכת מעטים ויקרים, החלטתי לחזור לאוויר. כעבור עשרים שנה, חזרתי לאותה גבעה בבת ים, כדי להזיע מחדש וללמוד אצל ארנון את רזי מצנחי הרחיפה. אחרי "הטירונות" בבת-ים עברתי לאתרי הגובה בגלבוע ומבוא חמה להשלמת ההכשרה. ליום הולדתי ה-36 רכשתי לעצמי מצנח חדש ואת האביזרים הנלווים והמראתי אל החופש.

יוסי לוי: חלום ילדות

זוכרים את אצבעוני, ירחון לילדים?

זה התחיל בגיל 6 כיתה א' האהבה לניתוק מהקרקע, לאחר שהמגזין אצבעוני יצא במבצע לכל הרוכש מנוי מקבל טיסה בשמי הארץ, שכנעתי את ההורים שלי לעשות מנוי וכך זכיתי להתנתקות הראשונה שלי מעל הקרקע.

מאז, החלום לטוס לעוף ולרחף כמו ציפור לא עזב אותי.

החלום לטוס נשבר בגיוס לצבא, כשלא התקבלתי לקורס טיס.

אבל שרתתי בחיל האויר בבסיס רמון שם היתה לי הזדמנות קצת לחוש בצורה וירטואלית את חויית הטיסה מיד שניה.

כבר בהתחלה ידעתי שאת החלום הזה אני חייב לממש, ולכן עם קבלת משכורת הקבע הראשונה התחלתי בלימודים לקראת קבלת רישיון טייס פרטי.

באותה השנה, פתחו בבסיס חנות ספרים, ולמרבה הפלא את הספר הראשון והיחיד שקניתי שם היה הספר של זאב אינגבר על מצנחי רחיפה.

שנים רבות היה לספר מקום של כבוד בספריה המצומצמת שהכילה חומר בעיקר על תעופה, ומדי פעם הייתי מדפדף וחולם על הדבר הבא, לרחף כמו ציפור.

קבלתי רשיון טיס פרטי, השתחררתי מהצבא והזמן עובר חולף,

לימודים, תאונת דרכים, חתונה, לימודים, ילדים ,בית לבנות וכן גם עבודה,

וכך לאחר כ 15 שנה בגיל 40 עם ספר ביד של זאב ועם הרבה שעות צפיה במרחפים בנתניה (אשתי מנתניה) התקשרתי לטלפון של בי"ס "שמיים" (אז היו בעמדות עדיין חולצות עם הלוגו של שמיים), זה היה בתחילת החורף והבחורה שדברתי איתה אמרה לי שכרגע לא כדאי להתחיל וכדאי לי להגיע באביב. עם בוא האביב ניסיתי להתקשר שוב לשמיים אבל אז כבר לא ענו.

וכך הגעתי לארנון מ"עגור" שבעזרתו ממשתי חלום של 15 שנה, תודה ארנון.

וההמשך ידוע...

יוסי

יעל גולדמן: באתי הביתה

המראה ראשונה במבוא חמה, יולי 1997

המראה בנתניה, יולי 2009

"כשאני מביט למעלה, משתלט עלי כישוף, והרוח מספרת שאני יכול לעוף..."

12 שנים עברו מאז התרסק לי החלום. שנה וחצי מאז הגשמתי אותו שוב.

מאז ומעולם חלמתי והזיתי שאני עפה. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה, צועדת בדרך הביתה מבית הספר עם הראש בעננים: מדמיינת את עצמי רוכבת על ענן כמו דובון אכפת לי או רוכבת על האווז "מולי" כמו נילס הולגרסון. זיכרון נוסף הוא מהפעם הראשונה שיצאתי עם אבא להעיף עפיפון... חזרתי הביתה עם תחושת החמצה: למה אני לא יכולה להיות גמד קטן שיכול לעוף ביחד עם העפיפון?

ביום שהשתחררתי מהצבא, והיה ברשותי סכום הכסף הדרוש, תלשתי מארון הבגדים את הפרסומת המצהיבה של מועדון "עגור". קיבלתי את הכתובת וכבר למחרת התייצבתי במועדון בבת ים. קיבל את פני זאב אינגבר.

"אני רוצה ללמוד לטוס על גלשן אוויר!" אמרתי לו. כשהייתי בת 9 ראיתי לראשונה גלשן אוויר בסדרת הטלוויזיה "מקגייוור". זה היה מבחינתי הכי קרוב לאוויר שיש.

"אין בעיה חמודה", אמר לי זאב. "אם תצליחי להרים את הגלשן ההוא", אמר והצביע על אחד הגלשנים אשר נחו ארוזים בפינה, "ולהזיז אותו מהפינה הזו של החדר, לפינה ההיא של החדר – את מקבלת את הקורס במתנה".

לא הצלחתי.

"יותר מתאים לך מצנחי רחיפה" אמר לי, והושיב אותי לצפות בסרט אקרו. נדלקתי. הרי זה בדיוק להיות הגמד הקטן שעף ביחד עם העפיפון!

בלי היסוס הנחתי על שולחנו את התשלום הנדרש לקורס בסיסי-גובה-רכס, בידיעה שאם אני מחליטה לפרוש באמצע: אין אפשרות לקבלת החזר כספי: "אין סיכוי שאני פורשת באמצע... פשוט אין סיכוי!!!"

הטיסה הראשונה בקורס הבסיסי בגבעה, הייתה הפעם הראשונה שלי באוויר, על כלי טיס כלשהו.

יום שישי 19/9/97. נוסעת עם אבא למבוא חמה.

עולים למבוא. לא זוכרת את ההתרגשות של הטיסה, רק זוכרת שהטיסות הראשונות מטולטלות ומפחידות. 2 טיסות ראשונות ביום שישי.

יום שבת (יום אחרי), ואני עולה שוב למבוא חמה. הפעם עם אמא, אבא וגם עם סבתא וישקה. טיול משפחתי שכזה. אבא מצלם הכל במצלמת הוידאו.

החבר (שיהיה לימים בעלי) צופה בסרט המתעד את כל ההתרחשויות ("את בסינק לכיוון המתח הגבוה, תחליטי לבד אם יש לך מספיק גובה בשביל לעבור אותם, או לנחות לפניהם...") - וביום המחרת, מכריז אהוב ליבי: "או אני או המצנחים!"

אהבה גדולה היתה לנו אז. לא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיו, והוא היה שם קודם. לא ממש האמנתי שהוא מדבר ברצינות. לא האמנתי לו שהוא באמת יעזוב אם אמשיך.

לפני הטיסה החמישית, תדריך שדה נחיתה למרגלות הגלבוע, הוא מתקשר לטלפון הנייד ואומר לי משפטים שלא מאפשרים לי לעלות יחד עם כולם. אני מתקפלת הביתה. ריב גדול... מיליון דמעות - אבל בסופו של דבר אני פורשת מהספורט, עוד לפני שממש נכנסתי אליו.

השנים חולפות. עבודה. חתונה. אימהות לשני ילדים מקסימים. מידי פעם אני מגניבה מבט לספר ההדרכה של זאב במדף הספרים. מידי פעם אני רואה אותם מכביש החוף, והלב נחמץ.

אח"כ בא המשבר בחיי הנישואין. ממש לא קשור לרחיפה. החיידק הרדום שהמשיך לקנן בי כל השנים - קם לתחייה מחדש.

שלושה חודשים אחרי שהתנפצה אהבתי הראשונה - גיליתי אהבה ראשונה אחרת: "ארנון הי. אתה אולי זוכר אותי? עשיתי קורס בעגור בשנת 97..."

ארנון קצת מוותר לי: אחרי שמונה טיסות בגבעה (במקום 12), אני מגיעה שוב לקורס גובה.

הדרך למבוא לא השתנתה הרבה.

בראשי מתרוצץ משפט אחד שיכול לתאר את ההרגשה הזו בבטן, בזמן שגלגלי הרכב שלי נחבטים באדמת הבזלת: באתי הביתה.

גולדי.

מקור: שרשור "כל ההתחלות" בפורום רוח הקודש.