הצטרפותי לספורט מצנחי הרחיפה
מאת: אמיר מליק.
אחד הסרטים שריגשו אותי בתור ילד קטן היה סופרמן (ספי עכשיו יש לך מתחרה... ) הצילומים המדהימים של הטיסות שלו על נופי ארה"ב במהירות מסחררת ללא תלות בשום מכונה היה מדהים, היו לילות שלמים שחלמתי שאני מעופף כמוהו, וההרגשה היתה נשארת בי גם כשהייתי מתעורר או בכיתה, כל כך רציתי לעוף....
במקור במקור אני נתניתי, בתור ילד קטן אני זוכר שהייתי רואה את הגלשנים ממריאים מהחלק הצפוני של נתניה (מצפון למלון ארבע עונות והמיני גולף ז"ל) ותמיד זה קסם לי וריגש אותי לראות אדם באויר ללא מנוע ממש קסם.
בהמשך עברנו לקיבוץ העוגן, העיר הגדולה היתה תמיד נתניה, ויצא לי באחד מהפעמים לבקר בעמדה הישנה מצפון למלון כרמל, דיברתי עם כמה מהמרחפים, וכמובן שהשאלה הראשונה היתה מה המחיר?, לאחר שהבנתי באילו עלויות מדובר הבנתי שזה מעבר להשגתי, עם תקציב חודשי של 50 שקל מהקיבוץ (בשיא הרצינות זה היה התקציב החודשי שיכולנו למשוך בקיבוץ) החלום נשאר בגדר חלום.
בצבא רציתי להצטרף לצנחנים אבל בסופו של דבר צורפתי להנדסה קרבית (אני לא מצטער היום) וגם כאן חלום הטיסה נלקח ממני
לאחר הצבא עזבתי את הקיבוץ וחזרתי לנתניה, יצא לי לבקר בעמדה עוד פעם אחת, ואני וחבר שלי מהקיבוץ רצינו לקנות מצנח ולהתחלק בו, אבל גם רעיון זה נגנז (אותו חבר עשה קורס דרגה 1 אצל ארנון הר לב אבל לא סיפר לי, רק לפני כמה שנים העיז לספר לי)
אני עבדתי איזו תקופה בפ'ק גנרטורים מה שגרם לי לסוע כמעט לכל חור בארץ, יום אחד (ואני זוכר את זה צלול כאילו זה קרה אתמול) ירדתי מרמת הגולן דרך יהודיה והחלטתי לסוע מהצד המזרחי של הכנרת, כשהתקדמתי לעבר שדה הנחיתה של מבוא חמה ראיתי את המצנחים גולשים לאיטם במורדות, ונזכרתי שוב בחלום, אותו יום דיברתי עם ענת שאני רוצה לעשות קורס מצנחי רחיפה, אבל גם אז חלום זה נגנז, כמה שבועות לאחר מכן התקבלתי לאפלייד מטאריאלס ומצאתי את עצמי מבלה שנתיים על חשבון הברון בחו"ל וגם שם שני ביתי הגדולה נולדה.
חזרנו לארץ, עברנו לקריית גת וגרנו שם, והחלום נשכח שוב, עד ליום אחד מיוחד אשר היה יום פעילות לעובדי אפלייד מטאריאלס בחוף ניצנים, ומי היה שם?, ניחשתם נכון, דויד פרנק עם הטנדם והמנוע, הוא הטיס את הילדים של חברים לעבודה, בשביל הכיף כמובן, הוא כל פעם לקח ילד אחר ועלה איתו לאויר, מבצע ווינגים, ונוחת בקלילות רבה, אוי אני נישברתי באותו יום....
מאיה נולדה כשבוע לאחר מכן, ואנחנו החלטנו שהגיע הזמן לעזוב את קרית גת, אבל לא שכחתי את דויד פרנק, ואני הייתי זקוק לשינוי בדחיפות.
חזרתי לעבודה וחיפשתי את דויד, הוא עבד משמרות ופגשתי אותו לבסוף, התחלתי לחקור אותו לגבי מצנחי רחיפה, איך לומדים, מתי, היכן, מנוע, מחיר (כבר לא היווה בלם), המלצות, סיפורים, ואני זוכר עד היום את השיחות הללו, דודי השיג לי את מספרי הטלפון של שמיים ועגור, בחרתי בשמיים (אקראית) וכבר קבעתי עם איתי לנואל להפגש באודים לתאוריה.
הגעתי למחסן של איתי באודים, וכל הדרך לא האמנתי שאני עושה את זה, גם כשיצאתי מהאוטו לצריף לא האמנתי שאני עושה את זה, וגם כשאילן ארז עבר איתי על התאוריה לא האמנתי, הייתי בתוך חלום שעומד להתגשם וישבתי מהצד וראיתי איך הוא קורם עור וגידים,
לאחר התאוריה בשעות הצהריים מצאתי את עצמי עם אילן ארז (היה לו סובארו טנדר) בקצה צוק מנדרין עם מיצנח בול, אילן הראה לי איך מניפים, וכמה זה קל להחזיק את המצנח מעל לראש (חוכמה גדולה) נרתמתי כולי רועד למצנח, שאלתי את אילן אם אני אצא עכשיו לאויר, "לא מה פתאום" הוא ענה, רק לא ידעתי אם זו עוד אחת מהתשובות המתחכמות שלו, הנפתי, והמצנח עלה יפה מעל לראש בעזרתו של אילן, התחלתי ללכת, ואילן משך לי את הברקסים, הלכתי שוב אחורה הכנו את המצנח, הנפתי לבד והוא התחיל לצעוק לי לרוץ, רצתי, הגעתי לקצה הצוק והוא לא אמר לי להפסיק, המשכתי, ופתאום שמתי לב שאין לי אדמה מתחת לרגליים, זה היה מדהים, שמעתי את אילן עם המגאפון אומר לי "משוך קצת ימינה, ועכשיו בצע פלייר", עשיתי מה שאמר לי ונחתתי נחיתה רכה בחוף הים, קשה להסביר את ההרגשה על הפנים שלי אבל החיוך שלי היה מאוזן לאוזן, אספתי את המצנח כפטריה ורצתי (ממש רצתי) אל אילן, טיפסתי במעלה הצוק, זה לא היה קל אבל עשיתי את זה מהר, הייתי צריך להמריא שוב, אותו יום ביצעתי 4 טיסות.
שבוע לאחר מכן סיימתי את טיסות הבסיס והתקשרתי למענה הקולי של שמיים כדי לדעת אם מתבצעת טיסות בגובה בסוף השבוע, לצערי אותו שבוע מזג האויר לא אפשר זאת ואני נשארתי כסהרורי עוד שבוע שלם, דיברתי בעבודה עם דויד, שמעתי עוד סיפורים וכבר הייתי מוכן לחוויה הגדולה מכולם, טיסה בגובה.
יום שישי הגיע, המענה הקולי דיווח שנפגשים בצמח, הייתי שם ראשון לפני כולם, לאחר כ 15 דקות הופיעו אילן ארז, איתי, וטקסרמן (טקס) כמובן עם המיציבישי (מיצי) לאחר תדריך באוהל בשדה הנחיתה הצטופפנו במיצי עם עוד כ 12 חניכי שמיים, חלקם שוכבים על המצנחים בתא המטען, עלינו לעמדת ההמראה, ואיזה מראה נשקף לעיני, הייתי בפעם הראשונה בעמדה, הגובה, הנוף, הכנרת הפרוסה מתחתי, וחם, וריח של שדות, קיץ מרחבים וחופש הכל התערבב ביחד ואני כבר רציתי להיות באויר.
התארגנתי, ביקשתי מאילן ארז שיראה לי איך מחברים את המצנח לריתמה, הוא עזר לי גם להרתם, ראשונים יצאו החניכים הותיקים יותר, הרעש של חיתוך הרוח במצנח לאחר ההנפה בשקט של מבוא חמה בבוקר כאשר עדיין אין רוח עדיין מדהים אותי כל פעם מחדש,
החניכים הראשונים הראו לנו איך נוחתים והבנו את הפרוצדורה, אני היתי מוכן ומזומן לצאת לאויר.
הנפתי והמצנח עלה לי ימינה מדי תקנתי אבל לא מספיק חזק, ואיתי משך לי את הברקס, "תסתדר מהר כי הרוח מתחזקת" ומיהרתי לעמוד שוב עם המצנח בצורת בננה, עוד הנפה, והפעם זה עלה טוב, אבל איתי שוב משך לי בברקס, הוא טען שהמצנח עבר אותי, שוב הסתדרתי, ושוב הנפתי כבר כמעט ללא כוחות, איתי משך לי במיתרי ה A ועזר ליצב את המצנח (הרוח התגברה) והנה בלי לעשות כלום הייתי באוויר.
הסתכלתי לכיוון הרגליים שלי ו"אמאל'ה" לא ראיתי את האדמה, איזה פחד!, המצנח היתלתל באויר, וגרם לי בחילה, רציתי לרדת רציתי לפרוש, לא רציתי להיות שם בכלל, איזו טעות, אני רוצה לרדת, המצנח המשיך להטלטל, ואני באמוק בילתי מוסבר תופס בויליינים כנקודת אחיזה במציאות, ככל שהתרחקתי מההר המרחק לאדמה רק הלך וגדל והטילטולים נמשכו, אני רוצה לרדת!
לאחר עוד כמה דקות טיסה ככל שהתקדמתי לשדה הנחיתה כך הטיסה נעשתה רגועה יותר ללא טילטולים, אויר חם וכיפי נשב בפני, תחושת החום והמחנק של הכנרת, הריח של הימה הענקית הזאת, והנה אני מנהג את המצנח לפי הוראותיו של אילן ארז, ונחיתה עם ריצה קצרה, הנה נגעתי שוב באדמה.
אני מסתכל למעלה ומתקשה להאמין שלפני כמה דקות הייתי שם, בקצה הצוק, ועברתי את כל הדרך הזאת באויר, מתישב נרגש אני חושב על מה שעברתי, אבל התחושה הנוראית בתחילת הטיסה עדיין לא מרפה, לנסות ולהמריא שוב? אבל תנאי מזג האויר התחזקו מוקדם, ושיחררו אותנו לאחר טיסה אחת בלבד.
אני חוזר הביתה בתחושות מוערבות, סוף הטיסה היה כיף אבל ההתחלה שלה היה סיוט, מה לעשות?, לוותר? אני מתיעץ עם ענת שאומרת שמימלא שילמתי אז שווה לנסות שוב, אם זה שוב יהיה סבל אז פשוט לוותר.
שבוע לאחר מכן אני מגיע שוב למבוא חמה, שוב הריטואל הרגיל של התידרוך, הצפיפות במיצי, ההכנות והבד"ח לפני, ההנפה, ההמראה, ושוב אני באוויר, אבל אוויר מרגרינה כבר מההתחלה, אני לאט לאט עוזב את הויליינז, מרים את הראש ומסתכל סביב, ההרים, הכנרת, סוכת הנחיתה, הברושים, הפרות, טבריה, אני רואה את הכל, אני גולש לאיטי, ללא חיכוך, מחליק מטה מטה ונוחת כ40 מטר לפני הסוכה, אוי זה היה מדהים, אני חייב לנסות שוב, כדי להיות בטוח, ואני מקפל בזריזות ועלה שוב למעלה במהירות, יוצא שוב, אבל הפעם עם עניים פקוחות לרווחה, איזה תענוג...... אני באוויר..... המצנח שורק מעלי, ואני מנווט את דרכי לעבר הסוכה, נחיתה רכה, ואני מכור, ממש מכור, הכי מכור שבעולם.
עוד באותו יום קניתי את המצנח הראשון שלי (קומפקט) ידעתי שאני סגור על זה כמו שידעתי באותו יום כשראיתי את ענת בפעם הראשונה....