סיפורים לשעת לילה
שוחזר מתוך פורום הבטיחות והאוויראות של רוני לזר:
תוכן עניינים
סיפורי בטיחות ואוויראות עם מוסר השכל ומסקנות[עריכה]
מאת: יובל דרורי
כמעט תאונה[עריכה]
תאריך: 14/11/2001
מאת: יובל דרורי
נושא: כמעט תאונה
...בואו נחזור לסיפורי מעשיות והפקת לקחים:
מקרה שקרה לי לפני כארבע שנים,בתבור ,עם ה- max.
זו היתה אחת הטיסות הריאשונות שלי על החופה (לפני זה טסתי על xtra).
התנאים רק התחילו והחלון של הליגה עדיין לא נפתח,כך שאחרי לחץ קבוצתי מתון(או שאתה ממריא,או שניזרוק אותך בלי מצנח...) יצאתי ריאשון לאויר. הרוח היתה חלשה,אבל הספיקה להנפה הפוכה.
טסתי במינ' המשקל המותר ואני מתכוון בדיוק מינימום.
יצאתי החוצה התיישבתי כמו שצריך בריתמה ונכנסתי לטרמיקה חזקה. מה עושים כשנכנסים לטרמיקה? -ברקסים!!
כך חשבתי אז... ברקסים לאזור החזה ופתאום טיפ בצד ימין מתקפל, אני מפמפם והוא נפתח ואז בצד השני קיפול ואני מפמפם ושוב הצד הריאשון וחוזר חלילה.
אני מסתכל ימינה ושמאלה ורואה שהטיפים נסגרים ונפתחים חליפות, מבט למטה ואני רואה שהעצים עושים תחרות מי יתפוס אותי ריאשון-אבל עדיין יש לי גובה.
הואריו(במיקרה היה לי..) מיילל השקיעה מהירה,לא הסטרית אבל אני לא מתקדם לכיוון הכפר. כמו כן אני מאד יציב בריתמה, לא ניזרק מצד לצד,לא נופל אחורה או קדימה-פשוט יושב.
החלטתי לשחרר מעט את הברקסים ולצאת מהסינק הלא מובן הזה ולטוס לכיוון שדה הנחיתה. שיחררתי ברקסים מהחזה לכתפיים ,מהלך של 5-10 ס"מ ופתאום אני מרגיש שהחופה מזדעזעת ואני מתחיל לטפס מהר מאד בתוך הטרמיקה(+8 נדמה לי ) מתמרכז ועולה ואחרי שעתיים נוחת.
כל האירוע ארך כמעט 30 שניות-המון המון זמן.
מסתבר שמכיוון שהייתי רגיל למוטת הכנף של ה xtra כשהסתכלתי רק על הטיפים הם ניראו במקום הנכון אבל משתוללים,אם הייתי מסתכל למעלה לא הייתי רואה חופה,מכיוון שהיא היתה בצורה של בייגלה אחורה-כן הזדקרות מלאה ,סימטרית כמו שכתוב בספרים.
לכולם בעמדת ההמראה היה ברור מה קורה לי באויר וכמובן שצעקו לי לשחרר ברקסים וכו',רק שאני לא שמעתי. אחרי הנחיתה התחלתי לחטוף על הראש מכל הכיוונים-מתאבד, תמכור את המצנח, הוא יהרוג אותך ומיני אמרות שפר לא יעילות אחרות.
רק אחרי שנרגעו מטיפי המוסר למיניהם יכולתי להבין מה קרה (חוויג',אלמוג,היוגב, יריב ,אשר בקיצור שאלתי את כל התותחים...).
התירוצים שלי:
1.הסתכלתי לצדדים וראיתי שהטיפים מתקפלים-אז ניסיתי לפתוח אותם...
2. לא נפלתי מהשמיים,שקעתי מהר(-5) ולכן לא זיהיתי את המצב..
3. אני יושב רגיל בריתמה ולא ניזרק לצדדים..
4.אני אדיוט??!!
מסקנות(שלי):
1. כשקורה משהו חריג, אני מסתכל על כל החופה, תוך כדי תפעול המצנח/שמירת כיוון.
2.אפשר להיות בבעיה גם כשחושבים שהדברים בשליטה.
3.מכשיר קשר היה מקצר את התהליך,פשוט היו אומרים לי.
4.כשאני נכנס לטרמיקה אני ניזהר עם הברקסים.
5.אני טס בעומס גבוה.
6.אני אדיוט אבל עם נסיון...
יובל דרורי
מדריך אדיוט עם נסיון
עוד סיפור[עריכה]
תאריך: 29/11/2001
מאת: יובל דרורי
נושא: עוד סיפור
מכיוון שאני רואה שהיה שקט בפורום, החלטתי לספר עוד סיפור לשעת לילה מאוחרת, והסיפור שהיה כך היה:
נתניה לפני כחמש שנים,רוח צפון מערבית טובה,מצנח xtra ואני כבר משועמם. יוצא מכיוון העמדה (במלון) דרומה ,גובה של 15-20 מטר ומשום מה החלטתי להאיץ?!
לוחץ מח"פ (s.sys) עובר ליד המלון ולא ממש מתייחס לטנדם שעובר מערבית ממני כי הוא רחוק. כאן צריך להשאיר פיסקה ריקה ולתת לדמיון לעבוד אבל אני מבין שכולם ניחשו את ההמשך... קריסה של 80% שהתחילה מצד ימין (הצד הקרוב לטנדם),איבוד גובה מהיר מאד ,שמירת כיוון עם המון ברקס שמאל,פתיחה של חצי חופה כשהפנים צפונה אבל כבר בשליטה ובגובה המצוק,פתיחה של כל החופה ממש צמוד לצד הבריכה(דרום) והרגליים שלי ממש משפשפות את הקרקע. החלטתי לנחות באותו מקום -פלייר מסתובב אל החופה ומוריד אותה.
מסקנות:
1) לעולם אין להיכנס לשאננות,גם במקום שאנחנו מרגישים הכי בטוח ,יש הפתעות.
2)כשמתמשים במח"פ (s.sys) יש לשים לב לסביבה,האם אנחנו נכנסים למערבולת של מצנח אחר? האם האויר פעיל מאד ?האם אנחנו מוכנים להפתעות?
3)כשטסים קרוב לקרקע להגביר עירנות,האם יש לנו מספיק גובה למקרה חירום?
אחרי שחזרתי לעמדה (ברגל) אחד הטייסים הותיקים החל לנזוף בי ,תוך כדי הסבר כמה שאני לא בסדר(כאילו שלא ידעתי). התגובה הריאשונה שלי היתה להתרגז עליו כמובן.. רק אחרי שנרגעתי ,התנצלתי וביקשתי שיספר לי את מה שהוא ראה ושיעזור לי לנתח את האירוע.
מסקנה:
כשמרחף ניקלע לצרה/עושה שטות, לא כדאי להתנפל על האיש (ר' מקרה נתניה באחד העמודים הקודמים) תנו לאיש להירגע ויש לגשת בעדינות לבנאדם,הוא (או היא) הרי מודע לכך שהוא היה קרוב להכנס לסטטיסטיקה, אין צורך להרגיז אותו ולגרום אנטיגוניזם, הוא לא ילמד מכך שום דבר. שיחה רגועה בהשתתפות פעילה של המרחף, תועיל יותר מכל ניתוח אחר!
יובל דרורי
סיפור אימה[עריכה]
תאריך: 19/03/2002
מאת: יובל דרורי
והסיפור שהיה כך היה: בשבת יפה וזרועת קומולוסים לפני כשלוש שנים,יצאתי לרחף בזכרון. באתר היו עוד כעשרה מחורפנים,התנאים נראו נהדרים למרות שהרוח היתה קצת חלשה כ-15 קמ"ש ומשבים עד 20 קמ"ש.
אני מניף את המקס שלי (המצנח הכי יפה בעולם-וורוד),יוצא ומצטרף לאחרים באוויר.התנאים ממש טובים למרות שמי שניסה לצאת לקרוס ירד בעמיקם/בת שלמה.
ראיתי נשר מטרמל הצטרפתי אליו ואל אילן ארז ולאט לאט נסחפנו לתוך זכרון בגובה של כ-500 מטר. כידוע נשרים מחפשים אוכל ולא טרמיקות וברגע שהוא מצא הוא זנח את הנבלות שלו להסתדר לבד,בערך מעל היקב.
להמשיך מזרחה לא היה כדאי אז החלטנו לנסות לחזור לעמדה. הגענו עם עודף גובה של כ250 מטר,מה שמדגיש את התנאים הנוחים והרוח החלשה. אחרי כשעתיים וחצי הרגשתי את העייפות פושה בגופי ונזכרתי שיש לי בבית מיטה ועזרים טקטיים נוספים..
יוצא מעל שדה הנחיתה לאבד גובה וכמובן שתופס עוד טרמיקה ועולה משחק קצת וזהו מחליט שהגיע הזמן לעלות ל-2000 מטר,בו ברגע נגמרה הטרמיקה וסוף סוף איבדתי גובה. מכיוון שהעמדה הייתה ריקה והאוטו חיכה שם ,הנחיתה למעלה נראתה מתבקשת (לא פעם ראשונה ולא אחרונה).
אחורה פנה גב לרוח ועובר בצד הצפוני של העמדה בגובה של 50-70 מטר. שם אני פוגש את הטרמיקה הכי פראית שהיתה באותו יום והחופה נזרקת אחורה עם טלטלה חזקה. אני מרסן את החופה במשיכה אחת חזקה בברקסים ושחרורם לפי הצורך ונכנס לפניה של ^180 לכיוון ימין (דרום).
באמצע הפניה אני משחרר ברקס ומתחיל להתיישר, תוך כדי שחרור הברקס אני מעלה את שתי הידיים לכיוון a-line למשוך big ears (אזני פיל?). הדבר הבא שאני זוכר: אני מסתכל ישר ואני רואה אדמה מולי כשבחלק העליון של שדה הראייה יש טיפ סגול פתוח (10 תאים מתוך 59) ושאר הסמרטוט מתדלדל לו למטה חסר אונים ובעיקר חסר אוויר...
"אין גובה לרזרבי" זאת המחשבה הראשונה שמבליחה בקדקדי הריק (תרמתי את מוחי למדע,זוכרים?).
מכאן והלאה הדברים קורים במהירות אבל ברגע ההתרחשות לי זה נראה כמו בהילוך איטי.
אני עם פנים למטה ולכיוון כללי של דרום דרום מזרח
80% קריסה מצד ימין. אינסטיקטיבית יד שמאל יורדת עד הסוף מעבר לתחת,מחזיק את הברקס שנייה או שתיים,מרגיש מכה של פתיחת חופה ומשחרר מייד את הברקס לגמרי. מחכה שנייה ומושך לגובה החזה-כתף.
הסבר: בחופות תחרותיות בגלל מנת המימדים ההיסטרית-דקים וארוכים כמו סכין גילוח-הברקסים קצרים בהשוואה לחופות "נורמליות" כלומר בחופה נורמלית כשמושכים ברקס לחזה מושכים כ-50% ממהלכו. בחופה תחרותית ברקס לחזה יכול להיות 80% ממהלכו.
אני מודע לעובדה שבקלות אני עלול לזקר את החלק הפתוח(30% לערך נפתח בפמפום הזה) אבל אני יודע שאני חייב לרסן את החופה ולכן בצעתי את המהלך המתואר ובקיצור:
1.בלימה מקסימלית-החופה מתחילה להפתח.
2.שחרור מלא-לתת לחלק שנפתח לצבור מהירות אוויר.
3. 30-40 אחוז ברקס למתן את הסיבוב.
השלמתי סיבוב מלא ראשון!
הלאה: ברקס שמאל עד הסוף מחזיק שנייה משחרר לגמרי ומושך שוב הפעם לחזה. החופה נפתחת כ-60% ואני מרגיש סוף סוף לחץ בברקס ימין. עד כאן ביצעתי מה שהוסבר קודם,עכשיו אני מוסיף את ברקס ימין לחגיגה, משיכה עד התחת ושחרור מבוקר ושוב עד התחת ושחרור מבוקר, אני עם הפנים לעמדה בקצה האחורי של החנייה גובה של כ40 מטר וחשיבה אופטימית אבל...
כנראה שתוך כדי פימפום ברקס ימין הוספתי ברקס שמאל ואני חוטף הזדקרות מלאה של החופה כשכל החופה נמצאת בסיבוב ימינה, משחרר ברקסים עד הסוף ומייד החופה נפתחת 100% והשלמתי את הסיבוב המלא השני!! ושוב קריסה מצד ימין בערך 40%...
הסבר: כל האירוע מאד קופצני ובועט, אני נזרק בריתמה מצד לצד כי אני מנסה להשען שמאלה אבל כל קפיצה מטיחה אותי ימינה. ככל הנראה הוספתי ברקס שמאל בלי להרגיש והרי ממילא הייתי על סף זיקור צד שמאל עם כל המודעות שלי למצב הגבולי-זה מה היה...
הברקסים ששוחררו לכבוד ההזדקרות נכנסים לפעולה: ברקס שמאל לתחת אבל הפעם אני לא משאיר אותו שם אלא משחרר מייד לגובה כתף-חזה וברקס ימין אחריו מהלך זהה כפול שתיים בעברית פמפום כפול החופה נפתחת עם חזייה קטנה מאד בצד ימין וכאן השלמתי את הסיבוב השלישי שלי!!!
חזרתי לטיסה ולשליטה מלאה. אני נמצא בגובה 3-5 מטרים מעל הגבעה שמאחורי הואדי שמאחורי העמדה (אוף מסובך) ובקו ישר עם הצד הצפוני של העמדה. קטנוני שכמוני נותן משיכה קלה לסטבי ופותח את החזייה ומתכונן לנחיתה.
הסבר: חופה ב60% פתיחה היא חופה בשליטה, הפמפום המאד עמוק בברקס שמאל נועד להעביר לחץ לצד ימין השחרור המיידי נועד לבטל כל סיכון של זיקור הכנף. אחרי הפמפום המשכתי את הגברת הלחץ בצד ימין ע"י פמפום צד ימין. הטיפול בחזייה היה מיותר...
נחיתה מדוייקת והפלת החופה אחורה-פרושה על השביל ללא קוצים קשרים ושאר עבודות יד מאוסות.
מטפס למעלה, מצלצל לאשרק'ה להודיע שאני בסדר-הוא כבר בדרך אלי. ארבעה שכנים שהיו בחוץ וראו את הקונצים שלי נגשים אלי ושואלים בתמימות:"היתה לך שם איזו בעייה נכון?" וכשאני מאשר להם שהיתה "בעייה קלה" אחד מהם נוהם בחיוך נצחון: "אתם רואים אמרתי לכם,הוא היה יכול לגמור כאן..."
חזרה לעמדה, מבטים המומים ופרצופים חיוורים של מרחפים, מסתבר שחלק יצאו לנחיתה מתוך ידיעה שבי"ח יהיה לא רלווניטי לגבי וכדאי להביא מקרר גדול...
אז תודה למי שעודד אותי (אורית,מיכל מור,אשר) ותודה לאילן ארז ודני (אריבה) שראו את כל האירוע ועזרו לי לנתח אותו-מקווה שהטראומה עברה.
אשמח לסיכומים שלכם ואם לא, בפעם הבאה אספר את הלקחים שלי,הטעויות והסיכום.
יובל דרורי - מדריך עם דופק מואץ-הזכרון חי וצבעוני מדי.
