מזיכרון לעין חרוד
41 ק"מ של שכרון חושים[עריכה]
מתוך כנפיים 29, דצמבר 2005.
ב-27 לאוגוסט 2005 אני סועד במסעדה, מחכה להלל פרג שיבוא לאסוף אותי מעין חרוד לצומת אליקים (מפגש הליגה אחרי התחרות). מה שבאמת חשוב מכל ההקדמה הזאת זה איך בעצם הגעתי לכאן? הרי לא המראתי בגלבוע?
מאת: זוהר שרון ואיריס אלטנסי
עדיין נשמע לי הזוי להצליח להגיע לעמק בית שאן מזיכרון – מרחק של 41 ק"מ, טיסה במשך שעה וחמישים דקות, אך הטיסה בליגה עזרה לי, כמסגרת, עקב אנשים נוספים שטסו לאותו כיוון ונתנו לי את היכולת להאמין שזה אפשרי. שבירת המחסום הפסיכולוגי ליציאה לקרוס זה השלב הכי קשה ברחיפה: המאמץ המנטאלי לטוס טוב וחכם, לקבל החלטות נכונות, להעיז ולהתקדם מזרחה, אחר כך הכול זורם.
המזל שיחק לי בהמראה. יצאתי ישר לעילוי. תרמיקות קטנות. נילחם על כל עילוי קטן ומרוויח עוד גובה, לא ממהר לצאת לקרוס בגובה 400 מטר, ממשיך ועולה ל-600 מטר ונסחף מזרחה יחד עם גיא פרץ ואריה יעקובי.
אני מתרחק בטבעיות מזיכרון, פשוט ניסחף מתרמיקה אחת לשנייה באיטיות. ככל שאני גבוה יותר, ההתקדמות האיטית כבר אינה מפריעה לי. עם הגובה התרמיקות מתרחבות ומתחזקות, וכשאני מרגיש שנגמרת תרמיקה אחת אני ממשיך לתרמיקה הבאה ולפעמים חוזר אחורה לקודמת, במידה והרגשתי שלא ניצלתי אותה לגמרי.
כל הדרך מרמות מנשה לקיבוץ דליה ועין השופט, מקומות אליהם הגעתי בהתקדמות איטית מאוד עם הרבה סבלנות, אני משנן לעצמי: "אין לאן למהר, אם יש עילוי מתרמיקה קטנה, תנצל אותה ותסתובב בה, אפילו שעה ותרוויח עוד גובה".
גיא טס בקרבתי, כשפעם אני גבוה ממנו ב-200 מטר ופעם הוא מטפס ואני יורד, מסמנים אחד לשני היכן יש תרמיקות. למיטב זכרוני, אריה יעקובי איבד גובה באזור גלעד.
הטיסה נעה בין 450 ל- 1000 מטר. את הגובה שהרווחתי אני נותן כמנחה לסינקים (אלים עצבניים) שרק רוצים להוריד אותך מהר יותר לקרקע.
אני מאבד גובה (כ-650 מטר) לקראת הכביש שמוליך לצומת מגידו, מתחתי יערות, ובכדי לא לאבד מהגובה, אני מעדיף לוותר על חיפוש תרמיקות, אבל התרמיקה מחפשת אותי, ומעל היער אני עולה ועולה, לא מוותר על שום מטר גובה.
לאורך כל הטיסה עולה בי מחשבה על צורך או אולי רצון לצבור גובה, על מנת שישמש אותי בסינקים להמשך.
עכשיו אני מעל הים הכחול שניגלה מתחתי, רגוע ושלו כאן למעלה, מחדיר בי אושר וחיוך של ניצחון על השפתיים. אני ממשיך מעל משמר העמק בגובה של 900 מטר (מרחוק משקיף התבור), חוצה את העמק שכל גווניו נפרשים כמו שטיח טלאים – תמונת נוף מדויקת שמשאירה בי תחושה שאני טס לאן שאני רוצה – חופשי ללא גבולות.
התבור קורץ לי. לעזוב את הליגה ולהמשיך לקרוס לתבור? כנראה בפעם אחרת, ואני ממשיך לכיוון רכס הגלבוע.
צפונית לכביש הסרגל איבדתי גובה, כ- 500 מטר, ואז הבחנתי בדאון. את המשך הטיסה עשיתי עם הדאון במגידו באותה תרמיקה, הוא נראה כמו עוף מוזר וגדול, אך מאוד שקט, קצת יותר מפחיד מגלשן שטס איתך. כשלבסוף הוא הבחין בי, הוא שינה כיוון וחיפש תרמיקה אחרת. התחלתי לטפס חזרה לגובה של 800 מטר.
בכביש התענכים טסתי עם ציפורים דורסות, היה זה אחד מרגעי השיא בטיסה – החיבור בין הטבע לאדם ניראה לי פתאום מאוד טבעי ואמיתי: אני מביט לכיוונם והם מסמנים לי את התרמיקה, מה יותר טוב מזה? אני מתקרב אליהם ועולה איתם גבוה.
באותה תרמיקה רחבה שהביאה אותי לגובה של 1150 מטר מ-650 בערך היו גם גלשנים שכנראה הגיעו מזיכרון וגם הם כאילו אומרים לי: "אל תדאג יש עוד תרמיקות בהמשך הדרך".
סוף הטיסה[עריכה]
כ-200 מטר לפני תחנת הדלק של עין חרוד נחתתי נחיתה מפחידה בשדה חרוש: עמדתי על מערכת המהירות, טסתי לאחור (השמועות על רוחות חזקות מאוד בשעות הצהרים בעמק בית שאן, התברר, מאוד נכונות), ה-GPS מראה 63 קמ"ש. אני מסתובב לרוח וחושב: אם אין רברס בכלי טייס אז למה אני לא מתקדם? ולמה אני טס אחורה?
עכשיו אתם מבינים כיצד מצאתי את עצמי בארוחת הצהרים שלי בגלבוע, אוכל בשלווה אין סופית, עוד שלוק מהקולה ועוד ביס מהשוורמה, מתחיל להבין את החוויה המדהימה שעברתי.
זכיתי לטיסה מאתגרת, לנופים מדהימים ולאיחוד זמני עם הטבע והציפורים.
מוקדם מהצלחת הטיסה והכי חשוב, מאמין שאין דבר כזה לא יכול – הכל אפשרי!
