מדעי הרוח
כתבה שפורסמה בעיתון "מסע אחר", גליון 36 שנת 2007. הכתבה המקורית בתמונה משמאל.
מצנחי רחיפה הם המחלה וגם התרופה לאלו שנדבקו בחיידק התעופה. ריחוף, חוויה שמימית תענוג צרוף ואפילו הרהורי אמונה דתית לצד שליטה טכנית הם מנת חלקם של המרחפים.
לאונרדו דה וינצ'י היה מצטרף.
כתבה: טובית נייזר.
צילם: נפתלי הילגר.
מוקדם מאוד בבוקר יום שישי אנחנו נוסעים צפונה לעבר כביש מתפתל באזור מגידו. ציפורים נעות במבנה, ממטרות מרטיבות משטחים ירוקים, ואז מתגלה רכס הרים מהצומת. אנחנו יורדים לשביל עפר וחונים. במרכז שדה נרחב שגבולותיו מסומנים הרחק על ידי רכס הרים גבוה, עוברים הנוכחים תדריך לפני רחיפה. לכולם יש חיידק משותף שהביא אותם לשדה הזה בפתחו של סוף השבוע, תעופה שמו.
התרוממות רוח
ארנון הר לב מבית הספר לרחיפה עגור מוודא שהעומדים מולו, חניכים לקראת סיום קורס מצנחי רחיפה, בדקו באינטרנט לפני שהגיעו את מצב הרוחות ומזג האוויר כדי שיוכלו להחליט בעצמם מה לעשות ואם קיימים תנאי רחיפה מתאימים. בקרקע, לצד האנשים, תוקעים מוט עם סרטי רוח. המרחפים יצטרכו להתייחס אליו בנחיתה. התדרוך כולל סקירה של מצבי חירום, תקלות ותפעול המצנח.
לאחר נסיעה צפופה ברכב עמוס מרחפים ומצנחים אנחנו מגיעים לאתר – כתף שאול שבגלבוע. המראה כמעט סוריאליסטי. ככל שמתקרבים למצוק, זה שאחריו נפער בור גדול או בשפה הגיאוגרפית – עמק, ממקמים האנשים את ציודם האישי, הם לא שמעו על להתרחק מהמצוק. להפך. כשהם פותחים את המצנח העצום הם צועדים עוד ועוד לעבר התהום. זה חלק מהעניין. בהמשך אלמד שצריך לרוץ קדימה, אל עבר התהום, ולהמשיך ולהגביר את הקצב גם כשהרגל נוגעת במדרון, כדי שמשב הרוח ירים את המצנח מעל הראש.
אסף ורבין, הנדסאי ומדריך רחיפה כבר 14 שנה, הוא מי שיעביר לי את רחיפת הטנדם, רחיפה זוגית שבה מתחברים למדריך והוא זה שאחראי על תפעול המצנח. רגע לפני שאני לובשת את הרתמה הכבדה אני מחליטה שיהיה נבון להכיר מעט את מי שאתלה בו את חיי בעוד דקות ספורות. כשאני מציגה בפניו שאלות התעניינות לגבי הציוד ותפעולו, הוא עונה תשובות סתומות. כשמחברים אותי אליו והמצנח על גבו, הוא מצהיר שאין לו מושג איך מפעילים אותו. התהום נפערת לפני ואני שולחת מבט מהיר אחורה, לעברו. "אתה צוחק, נכון?", אני שואלת. "זה לא הזמן", אני יורה לעברו, "רק תן סימן שזה ההומור המוזר שלך". הוא מחזיר מבט נייטרלי ונותר לי להאמין שזו בדיחה על חשבוני.
תנאי הרוח משתפרים ומסמנים לנו לצאת. צועקים לעברי לפתוח בריצה קדימה. את הצעדים המהוססים הבאים אני כבר עושה על המדרון ואז אנחנו מתנתקים מהקרקע. חופת המצנח הענק נפתחת מעלינו והרגליים כמו יושבות בכיסא נדנדה ומסתירות מעט את השדות הפרושים מתחת. עכשיו נותר לי רק להאמין שאסף יודע איך לתפעל כל מיתר ולשלוט במצנח הצבעוני. ציפיתי שאיזה פחד גבהים ישתק לי את הבטן או יצמרר אותי עד לנחיתה, אך במקום זאת היו דקות הרחיפה כמו שיוט עדין בשמים, מעין טיול מאורגן בגובה העננים. אמנם נמנעתי מתנועות לא צפויות או מתזוזות מפתיעות, בכל זאת אני באוויר, אבל העיניים רצו על כל הנוף שמסביב ועל השמים שלקחנו חלק בהם, כשחיוך סקרן מרוח לי על הפנים. רק אחרי הנחיתה התחלתי להעריך את החוויה הקסומה שעברתי במשך שמונה דקות חסרות זמן. ברחיפה השנייה שלנו ההומור של אסף כבר הצחיק, והחוויה דמתה לקרון רכבת גבוה החולף בשמים כששנינו הנוסעים היחידים בו.
הטובות לטיס
לאחר ההתנסות האישית התפניתי לחפש אחר בנות נוספות. פרט ל"חברות של" שהגיעו ללוות את בני הזוג, נצפתה גולשת רוח אחת ואישה נוספת עם מצנח רחיפה.
כמות המרחפים הקבועים בארץ נעה בין 250 ל-300, כאשר כמות הנשים נמוכה ביותר ונעה סביב עשר מרחפות מתמידות בלבד.
"בניגוד לגברים, נשים מתקשרות ושואלות 'גם אני יכולה לעשות את זה?'", מספר ארנון הר לב, "זה לא ברור לי. יש טייסות טובות מטייסים." לדבריו, נשים טובות יותר בהתחלה כי הן מגיעות קשובות יותר. גם לגבי השימוש בכוח פיזי נשמעת צפירת הרגעה: רק ההנפה דורשת מאמץ ואילו לאחר מכן אין צורך בשימוש בכוח.
חוה וידנפלד, יועצת ארגונית בת 38, מספרת שחלמה על כך שנים. לפני שנתיים עשתה לעצמה בדיקה והשתתפה ברחיפת טנדם, עם מדריך. היא החליטה שאם תתגבר על הפחד, תצטרף לקורס ותקנה מצנח. "וכבר בטנדם, באוויר, לקחתי פרטים על הקורס ומאז זה פשוט תענוג צרוף." היא מספרת, "זה ספורט לא קשה לנשים כיוון שאין צורך בהמון כוח פיזי. זה חלום, כמו להיות ענן. יש כאלה שבאים בגלל האדרנלין, אבל אני מרחפת לי בעדינות, רואה את העולם מזווית שלא ראיתי בחיים".
המצנח, החופה ורוח הקודש
תחום מצנחי הרחיפה התחיל בסוכנות החלל האמריקאית נאס"א, שערכה ניסויים להחזרת לוויינים לכדור הארץ על ידי נחיתה עם מצנח מנוהג. במקביל חיפשו מטפסי הרים צרפתים באלפים דרך ספורטיבית ומהירה לרדת את המדרון המושלג שאותו טיפסו. בארץ התחום פעיל מאמצע שנות השמונים והוא תפס תאוצה בשנות התשעים. המצנח עשוי בד מצנחים (בד ניילון קל השזור שתי וערב עם פלסטיק) וצורתו כשל כנף עם חלק רחב יותר מקדימה וחלק צר יותר מאחור.. הוא מורכב משתי שכבות המחולקות לתאים המתמלאים אוויר כשטסים קדימה. בנחיתה מתרוקן המצנח מאוויר ומקפלים אותו חזרה לתרמיל.
כבר בעת ההנפה, על הקרקע, המצנח טס, אך במהירות אפסית. ברגע שמתנתקים מעמדת ההמראה משקל גוף האדם מושך את המצנח למטה וקדימה, והעלייה לגובה נעשית באמצעות זרמי אוויר המרימים את המצנח. מבחינה בטיחותית יש לכל מרחף מצנח ומצנח חירום, רתמה וקסדה, ובדרך לריחוף העצמאי עליו לעבור קורס בסיסי הכולל עשר טיסות חניכה שבהן הוא רוכש יכולת הבנה ושליטה שבעזרתן הוא יכול לדעת מתי לצאת לרחיפה ומתי לא, להעריך את תקינות המצנח ועוד. בהמשך ניתן לקחת קורס רכס או קורס תרמיקות (טיסה מתקדמת).
"השלב הכי מסוכן הוא ההגעה לאתר עם הרכב", אומר אמיר מליק, ממקימי אתר האינטרנט רוח הקודש, "תאונות רכב שכיחות יותר. ברחיפה לומדים מה לעשות ואז משיגים שליטה מלאה, האדם שתלוי מסכן בעיקר את עצמו. מצד שני אף אחד לא מחוסן מפני תאונות".
שיגעון התעופה
"המחלה קשה מאוד", מודה ארנון הר לב, "בחורף יש אנשים שממש חולים כי הם לא טסים הרבה. בגדול יש את אלו שטסים פעם בשבוע או בחודש, ויש את המסוכנים ביותר, אלו שטסים פעם בשנה. הענף דורש מיומנות שנבנית עם הזמן, המאחד את המרחפים הוא שריטה עמוקה בראש: הרצון להיות באוויר, לטוס".
ינקי, דתי ואב לארבעה ילדים, מודה שתמיד רצה לטוס. "לפני שהשבת נכנסת אני נוסע לצפון לרחף, למרות שיש ניגודיות מסוימת. כשאני מגיע לבית הכנסת ברור שלא מדברים שם על תרמיקות אבל זו לא סתירה", מספר ינקי. "כשאני באוויר אני קולט את משמעות המשפט "מה רבו מעשיך השם", יש בעל בית לדירה הזו וכל היופי הזה לא קרה פתאום. אבל אישית אני לא מתרגם את הטיסה למשהו דתי, אלא חושב על הכיף, מסתכל למעלה ומפעל", הוא אומר.
אריה או'סליבן, מגדל זיתים מהיישוב שריגים (לי און), מסכם ומציין את היתרון של הרחיפה בארץ: "רק בישראל אפשר לקפוץ מהמקום שהמלך שאול נפל בו על חרבו. אפשר לטוס בכל העולם, אבל רק פה יש את העניין ההיסטורי".
טובית נייזר – עיתונאית, מרבה לטייל בארץ
נפתלי הילגר – צלם מערכת של מסע אחר
הז'רגון
ברקסים – הידיות שהמרחפים מחזיקים בידיים, איתן מנהגים את המצנח.
ואריו (או בשמו המלא ואריומטר) – מד נסיקה. מכשיר המסמן לטייס אם הוא עולה או יורד לפי צליל שהוא משמיע (צפצוף).
בסיס ענן – חלומו של כל מרחף במצנחי רחיפה. המקום שבו נגמרת התרמיקה, קרי שיא הגובה שאליו אפשר להגיע ביום נתון.
נחיתת דיוק – נחיתה בנקודה שהוגדרה מראש. נחיתה כזו מצריכה תכנון נכון.
גירוד – טיסה קרובה לשפת המצוק או הרכס. קורה בעיקר בטיסות רכס (בנתניה, בגעש, באשקלון) שבהן הטייס נמצא בתנאים של רוח חלשה. לא מומלץ למתחילים.
הנפה – התהליך שבו הופך המצנח מסמרטוט על הרצפה למצנח מנופח מעל ראש הטייס. התהליך דורש טכניקה (ובתנאי רוח חזקה גם כוח) ואימונים רבים. כל טיסה מתחילה בהנפה.
גירזון – המצב שבו מרחפים ישר למטה עקב תנאי דאייה גרועים. מקום הביטוי בנפילה מהירה של גרזן אל הקרקע.
איסופים – שלב האיסוף של הדואים לאחר נחיתתם בשטח. שלב חשוב המחבר בין הנחיתה לדאייה נוספת.
תרמיקה – תופעה מטאורולוגית הנוצרת עקב הפרשי טמפרטורה: בועת אוויר חם עולה ובאמצעותה משיגים את העילוי (ההתרוממות מעלה עם המצנח).
דגל רוח – סרט קשור למוט המראה את כיוון ועוצמת הרוח. רוב הרחיפות מתקיימות בשעות הבוקר והצהריים מפני שמאוחר יותר עוצמת הרוח בהרים עולה על שלושים קילומטר בשעה ומקשה על הדאייה.
