ביזיון
מאת: איתמר נוינר
באחד-עשר למאי 1993 ריסקתי את קרסול רגלי הימנית אל קיר המטווח בגעש.
בבית-חולים תיקנו, הבריגו ותפרו - ונשלחתי לארבעה חודשים של מאסר בית, חשבון נפש, והתלבטויות: לחזור לטוס במצנחי-רחיפה? או שזה מסוכן מידי.
בסוף החלטתי לחזור לַסְמרטָפים[1], אך בתנאי שאטוס ברמת בטיחות כזאת, שהסיכוי לתאונה נוספת יהיה אפסי.
ומאז - אין טייס זהיר ממני:
כמו שבאל-על אני בודק את הבוֹאינג לפני כל טיסה, כך אני בודק את ציוד הרחיפה: מצנח רזרבי מאובטח, שֶקֶלים ראשיים נעולים, גלגילות הSpeed System- חופשיות ומאובטחות, רצועת סנטר בקסדה סגורה, שרוכי נעליים מהודקים. בודק שאין רצועה מסובבת ברתמה או כבל שעובר לא במקומו.
לפני כל טיסה אני משחזר את לקחי הבטיחות מן הטיסה הקודמת ומתחייב לא לחזור עליהן. דקה לפני ההמראה אני עוצם את עיני ומשנן לעצמי שוב את הסיסמה: "בגרות ואחריות! טוס הכי בטוח שאפשר!" ומזכיר לעצמי שתאונה זה דבר שכואב...מאוד!!!.
איני מוריד את ידי מן ההגאים אחרי המראה כדי להתיישב בכסא, או כדי להביא את ה- Speed-System לרגלים. אינני מגרד בגובה נמוך בין העצים והשיחים בחיפוש אחר עילוי, ואינני מנסה לתפוס עוד טרמיקה אחרונה בגובה נמוך לפני הנחיתה.
אני מכריח את עצמי לפחד גם כשאני לא. איני מתפתה לטוס אם התנאים חזקים מידי, גם אם אחרים טסים. אינני טס אף פעם לבדי. אינני משתתף בתחרויות ואיני טס על מצנחים תחרותיים. אני מוגן ברתמה הכי בטיחותית, טס עם קסדה מיוחדת למצנחי רחיפה עם מגן סנטר, ועם נעליים מיוחדות לספורט שלנו.
אחרי כל טיסה אני עושה תחקיר יסודי: האם הטיסה התנהלה ברמת הבטיחות שקבעתי לעצמי? האם שמרתי על מרווחי ביטחון מספיקים מהקרקע וממצנחים אחרים באוויר? האם לקחתי סיכונים מיותרים?
בקיצור: החלטתי, ואני מיישם: אני מנסה לטוס הכי בטוח שאפשר.
אנחנו בצרפת, גדעון ואני, חופשה שנתית של שבוע באזור Annecy. היה לנו מזל עם מזג האוויר - כל יום שמיים כחולים עם מעט עננים, כל יום טיסה, וטיסות לא רעות בכלל. היום נראה שהתנאים קצת יותר מעניינים, עם עננות מוגברת כבר על הבוקר. החלטנו לנצל זאת ולצאת לטיסות מרחק. גדעון מחליט לנסות להקיף את אגם Annecy ; אני בוחר לצאת מזרחה לכיוון Chamonix.
בצהרים המראנו ויצאנו איש לדרכו.
תחילה גירוד בגובה העמדה עם כל ההמון. אח"כ טרמיקה ראשונה ל1700- מ', ונסיגַה אל ההר הגבוה שמאחור. עננים מתחילים להסתיר את השמים, הטרמיקות חזקות וגם הרוח חזקה.
עוף דורס מסמן לי את התרמיקה הבאה ויחד אתו אני מסתחרר כלפי מעלה, נסחף במעלה ההר. אחרי שעה אני ב2500- מ' וחולף מעל פסגת ההר הגבוה, נדחק בינו ובין הענן היושב 100 מ' מעליו. מטפסי הרים, עמוסי ציוד ותרמילים כבדים מנפנפים לי מן הפסגה.
נפנוף - ואני שוקל את המשך צעדי. 2500 מ' זה לא הרבה אם אני רוצה לעשות מרחק. להיכנס לתוך הענן? הוא נראה כהה, כבד ופעיל. "בגרות ואחריות" אני משנן לעצמי, מוותר על הרעיון, מישר כנפיים מזרחה, ו...נכנס לזרמי האוויר היורדים מאחורי ההר.
מינוס 3, מינוס 4, אני נופל מהשמים! שעה לקח לי להגיע ל2500 מ'; 10 דקות לוקח לי ליפול חזרה ל1000- מטר. ההר כאילו נוסק מאחורַי אל תוך הענן, בעוד אני שוקע אל העמק שממזרח. אני מוצא גבעה רדודה מכוסה בשדות שֶלֶף חרושים, ויודע שזה הצ'אנס האחרון: או שאני מוצא כאן עילוי או שאני נוחת.
זה לקח ה ר ב ה זמן, ו-ה ר ב ה סבלנות. בסוף אני שוב על תרמיקה, וממשיך בדרכי מזרחה, אל הרכס הבא - צוק גרניט שחור ומשונן הפורץ מתוך מעטה לבן של שלג. יחד עם דאון לבן, מבריק ונוצץ, אנו נוסקים אל פסגת ההר. העננים נראים שחורים ומאיימים, מעבר לרכס אני מבחין במִמטַרִים, ואין כמעט מרווח בין פסגת ההר ובסיס הענן. כבר שעתיים אני באוויר. "בגרות ואחריות" - אני משנן לעצמי, מחליט לוותר על התכנית המקורית לטוס ל-Chamonix, ופונה דרומה, אל שמים פתוחים ושמש זורחת.
הרוח מתגברת. אני מתקדם דרומה, לאט. זמן רב אני תקוע מעל קצה של רכס מיוער, ושוקל אם ללכת עם הרוח לתוך העמק שמאחור, או להדרים לאורך הרכס. בסוף אני מקבל החלטה אמיצה: עשיתי טיול יפה. הגיע הזמן לנחות.
אני עוזב את הרכס, מקפל קצות כנף, ומנמיך לנחיתה ע"י העיירה Albertville. משם אקח אוטובוס חזרה לAneccy-.
אני מבחין בתחנת הרכבת והאוטובוס, ובוחר את השדה הכי קרוב אליו. זהו שדה שֶלֶף גדול בפאתי העיר, ממש בסמוך לבתים הראשונים. השדה גדול וחופשי ממכשולים. איכר עובד במרכזו ושורף גֶזֶם במדורה קטנה. העשן העולה ממנה מסמן לי את כיוון הרוח ועֳצמתה. הרוח עולה במעלה העמק, כיוונה ועצמתה נראים לי יציבים. אכן, מקום אידיאלי לנחיתה פשוטה, קלה ושגרתית.
אני מנווט אל קִדמת השדה, ומנמיך, תוך שאני פונה וטס אל תוך הרוח. הרוח אינה חזקה ואין לי כל בעיה של חדירה. מה שכן - קשה לי להנמיך, ובגובה של כ200- מטר מעל השדה האוויר נעשה מחותחת מאוד. אני מקפל קצות כנף ולוחץ על מוט ה-Speed-System , נזהר לא לגרום לקריסה קדמית באוויר הסוער. אך קשה לי מאוד לאבד גובה. אני מטֵה את גופי ונכנס לפניה הדוקה. אנחנו מנמיכים, מאבדים כמה עשרות מטרים , ושוב טלטול חזק וצרחות נסיקה מהווריומטר. ומתחתי במשך כל העת - האיכר אוסף גֶזם ומשליך למדורה, והעשן נסחף צפונה ברוח הקלה.
בסוף אני נסוג אל מעל שורת הבתים הראשונה, ומתחיל לעשות 'אֶסים' כדי להפסיד את שארית הגובה, ולנחות במרכז השדה ע"י האיכר.
לפתע - משב אדיר! המצנח נזרק לאחור ללא שליטה, משמיע קולות רשרוש של בד מתנפנף. אני מִטַּלטל טלטולים עזים, נזרק מצד לצד. כל העולם מסתחרר סביבי.
המשב חולף תוך שניות, האוויר שב ונרגע, ואני משתלט על המצנח, מיַּצב אותו חזרה לטיסה מבוקרת. האיכר ממשיך לעבוד בשדה, העשן מן המדורה עולה כמעט אנכית. אבל אני עפתי כ100- מטר לאחור ואִבּדתי הרבה גובה. עכשיו אני נמוך, טס מעל שכונה של בתים צפופים עם גגות רעפים, ארובות חרס, חוטי חשמל ואנטנות טלוויזיה. שדה הנחיתה שלי - מעבר לבתים. אין סיכוי שאגיע אליו.
הגובה אוזל במהירות. אופניים נוסעים על כביש, שני בתים תלת-קומתיים, שיפועים תלולים של גגות רעפים, סִמטה צרה בין הבתים.
30 מטר.... 15.... 7 מטר... הבית ישן, רעפי אבן שחורים, לרדת עליו? או להשתחל בינו ובין השכן, על שביל החניה הצר?
החלטה של שבריר שניה - ברקס לברכיים - ואני עליו!!! על גג רעפים תלול עם שיפוע מפחיד, בגובה של שלוש קומות, ובצד שמתחת לרוח.
בחרדה אני עוקב אחר המצנח, שוקע לאיטו אל שולי הגג. אם יכנס משב נוסף - המצנח ימשוך אותי אחריו וניפול יחד מן הקומה השלישית. עלי להשתחרר מן הרתמה, ומהר!!! אני שוכב על בטני, יד אחת מחזיקה רעף אבן מחוספסת, הרגליים ננעצות בחריצי הגג, ובידי השניה אני פותח את אבזמי הרתמה, מנסה להשתחרר ממנה, ולא מצליח. המצלמה!!! משחרר את החוט הקושר אותה לרִתמה, וכעת מַשהו מושך לי את הראש: כבל הרדיו!!! והמצנח בינתיים מחליק אל שולי הגג, חלקו כבר מעבר למרזב הרעוע.
השתחררתי מן הרִתמה. יצאתי מזה בינתיים בחיים; אך זה לא הזמן להתחיל לעשות תחקירים ולייסר את עצמי על הפָשלה הנוראית. עכשיו צריך לאסוף בזהירות את המצנח ולמצוא דרך לרדת למטה.
אנשים מתחילים להתקהל למטה, צועקים אלי בצרפתית. אני מתעלם מהם, נשאר עם קסדה על הראש ליתר ביטחון, ומתחיל למשוך אלי את החופה. המצנח תפוס. הוא נתפס במרזב ומיתריו מלופפים מתחת לרעפים... זה הולך להיות סיפור!
במרכז הגג יש פתח, מין חלון קטן. הוא נפתח ודרכו מופיע אחד מדיירי הבית. בחור נחמד. אינו כועס, אינו מקלל אותי על נזק שאולי גרמתי. רק מסביר לי שאזור הנחיתה הרשמי של Albertville נמצא שני קילומטרים במורד הכביש.
בקשתי ממנו יפה שיצלם כמה תמונות, ויחד אספנו את המצנח כשאני נאלץ לזחול עד המרזב הרעוע, על פי התהום, כדי לשחרר את המיתרים שנתפסו בו. את המצנח הכנסתי לשקית והעברתי דרך הפתח. אבל הפתח קטן מכדי שאוכל להעביר דרכו את הרִתמה. בלית ברירה אני אורז את הכל לחבילה אחת וזורק, מהקומה השלישית למטה.
כשקיפלתי את המצנח על שביל החניה, כבר היו משבי רוח חזקים. וכשבעלת הבית לקחה אותי בטָרַנטֶה החלודה שלה לתחנת האוטובוסים, העצים כבר שכבו על הרצפה במשבים של 60 קמ"ש.....!
עכשיו אני מלקק את הפצעים, למזלי לא פצעים בגוף אלא רק פצעים לגאווה, מייסר את עצמי שנתתי לאירוע כזה לקרות, ובעיקר שואל את עצמי איך הייתי יכול להימנע מזה. המשב שהעיף אותי לאחור היה המשב הראשון בסערה. לא הייתה שום אינדיקציה על העומד לקרות, חוץ - אולי מן החִתחוּת החזק והקושי לרדת. השדה שבחרתי היה גדול, עם עשן שסימן לי רוח קלה ויציבה. את ה'אֶסים' לפני הנחיתה אמנם עשיתי מעל הבתים, שטח בהחלט לא מתאים לנחיתה, אבל בצרפת כמעט תמיד עושים כך, ואחר כך גולשים לנחיתה בשדה המיועד.
אבל כל זה תירוצים. אם אני רוצה להמשיך לטוס עד גיל 80 הגיע הזמן שאתחיל לטוס באמת הכי בטוח שאפשר...
[1] סְמַרטָף = סמרטוט מעופף, כינוי חיבה למצנח רחיפה.
