איזה יופי של טיסה עלובה
מאת: איתמר נוינר
בעצם, איני יודע הרבה על מצנחי-רחיפה.
נכון, אני מתעסק בזה כבר כמה שנים טובות; פה ושם היו לי מספר טיסות טובות, ואחרות - פחות טובות. אבל האמת היא שאינני הרבה יותר מסתם טירון מתחיל, עם כל כך הרבה עוד ללמוד, וכל כך הרבה ניסיון עוד לצבור.
אני טייס באל-על, ומסתובב הרבה בעולם, עם המצנח. טסתי איתו כבר בַּאָלְפּים, בצרפת ובשוויצריה. וכאשר חורף בארץ, גשם, וקור ובוץ – אני מסדר לעצמי טיסות לדרום-אפריקה.
כך קרה שהיום אני פה, באתר ה-"Dam", לא רחוק מפרטוריה בדרום אפריקה. אני כאן עם אלכס לוֹוּ, טייס הניסוי הראשי של "עפקו", ועם רבים מחבריו, כולם בכירי נבחרת הטייסים של דרום-אפריקה.
באתי לדרום-אפריקה עם חלום - החלום אודות אותם "Hundred K Days", כפי שאלכס קורא להם. אמורים להיות הרבה ימים כאלה כאן בדרום-אפריקה. אלה הם הימים בהם אתה ממריא, מזנק אל בסיס הענן, נעמַד על הספיד-סִיסטְם, ולא פוגש שוב את הקרקע עד שלא עשית כמה מאות ק"מ. בשבילנו הישראלים זהו גן עדן! בארץ, אם אתה רץ עם הרוח לרוחב המדינה, אתה מגיע לצד השני אחרי 60 ק"מ, ולשטח האויב אם אתה ממשיך.
אבל נראה שהיום לא הולך להיות "Hundred K Day". למעשה, לא נראה שאפשר יהיה לטוס בכלל. אין רוח, שמיים לבנים, אפילו הנשרים שעוברים פה מפעם לפעם נאלצים לְרַמות ולנפנף בכנפיהם.
המקומיים מחכים בסבלנות, מספרים סיפורים, מתעדכנים ברכילות האחרונה. אחדים מנסים את מזלם, קופצים מההר – ונופלים כמו גרזן אל אתר הנחיתה.
יום מת.
אתמול היה יום דומה, ומחר אני טס הביתה. האמנם אלו הם "תנאי הטיסה המעולים של הקיץ הדרום - אפריקאי", שלמענם באתי? מה אספר לחברַי המקנאים כשאחזור הביתה? אני בטוח שברגע זה ממש הם חוגגים בכמון, עם תנאי טיסה טובים בהרבה מאלה שיש לנו פֹה.
הזמן עובר. אחת בצהריים… אחת וחצי… השמש חגה לאט מערבה. שתיים ורבע… היום יגמר ואני עדיין על הקרקע. עוד כמה דרום-אפריקאים מנסים את מזלם, ונופלים מן השמיים. שֶגַם אני אנסה את מזלי, או מוטב שאמשיך לחכות?
שתיים וחצי; עכשיו או לעולם לא. מה כבר יכול להיות – עדיף זינוק קצר על פני שום דבר.
אני פורס את ה- Futura, נחגר ברתמה, מחכה למשב – וממריא.
…ומתחיל לרדת, בדיוק כמצופה. אני מוצא בועה של אויר חם בערוץ הואדי למטה, מצליח לעצור את השקיעה, ואפילו מרוויח כמה מטרים. אבל זו רק בועה, והיא פרחה. בז בודד חולף על פַנָי, 'אצבעותיו' פרושות: - הוא מצא עילוי! אני רץ אליו ומצטרף, וביחד אנחנו מצליחים לעלות חזרה למעלה. מצנח ממריא. יופי, עכשיו נוכל לעבוד בצוות למצוא עילוי באויר המת.
המצנח יורד למטה.
כמוהו גם אני! 1500 מ'… 1470 מ'… אני יוצא אל המקום בו מצאתי את הציפור. העשב זז. משיכה קלה בכנף שמאל; הוָאריו מתנדנד סביב האפס. אני עדיין מאבד גובה. סביב הפינה אל משטח של סלעים אדומים. אבל אני עדיין יורד. מיַשֵר כנפיים ומתרחק מן המדרון. איפה שהוא בתוכי אני חש שאולי בחוץ אמצא טרמיקה. אכן צדקתי! ואני שוב צובר גובה. הייתכן שאני מתחיל לקבל חושים של ציפור?
ב-1700 מ' אני חולף נמוך מעל הקהל בעמדת ההמראה. שק הרוח, רֵיק, מדלדל בחום. סְמַרטַפָאִים[1] אחדים פרשו את מצנחיהם ועומדים חגורים ברתמות, אבל איש אינו ממריא.
- "דחילכום, חבריה: שמישהו ימריא כבר, ויבוא להצטרף אלי. יהיה כל-כך יותר קל עם עוד מצנחים באויר."
אני שוב נופל מהשמיים, מתוסכל. יורד עד 1400 מ', כמעט עד אתר הנחיתה. כמה אנשים מקפלים שם את מצנחיהם, אחרים מסתלקים עם התיקים על הגב.
להקת סִיסִים מתרוצצים מעל גג פח גדול. אני מצטרף. אנחנו עולים. לאט, לא יותר מ0.2- מטר בשניה, אבל זה לעלה ולא למטה. אני עוזב את גג הפח ועובר לואדי הקטן. סביב הפינה אל משטח הסלע האדמדם, ומשם למקום בו מצאתי את הבז. אני מאֵט עד כמה שאני מעֵז, יושב ישר על מושב הרתמה כדי להרגיש איזו כנף מושכת יותר. אני מנצל בועת עילוי קטנה, קטנה אף ממוטת הכנף שמעלי, נלחם על כל מטר שהרווחתי, מקלל כל מטר שאַבָד, ומקלל את "תנאי הטיסה המעולים של הקיץ הדרום-אפריקאי".
אחרי כשעה נמאס לי. פשוט, נשבר לי סופית. מתוסכל ומאוכזב אני עושה עוד 360° מעל גג הפח ואחר גולש לנחיתה.
אני אוסף את הסמרטף והולך הצידה לקפלו. שני דרום-אפריקאים ניגשים אלי עם חיוכים ענקיים. מה הם רוצים ממני?
- "כל הכבוד!!! הרבצת טיסה אדירה!!!" - והם רוצים ללחוץ את ידי.
- "על מה אתם מדברים בכלל, לכל הרוחות" – אני חושב בלבי, אבל אומר בקול "תודה רבה" מנומס.
חזרה במועדון אני מוצא את כולם מרוקְנים פחיות בירה קרות. "איך עשית את זה?" – אחד מהם שואל –"אתה קל מאוד על המצנח?"
- "לא; למעשה אני שניים או שלושה קילו מתחת למכסימום שלו."
אחרים ניגשים לשאול אותי שאלות לגבי "טקטיקות" ו"שיטות סודיות למציאת עילוי" שודאי יש לי…
רק באוטו, בדרך הביתה, עדיין מתוסכל מהטיסה העלובה של היום, אני מתחיל להבין מה קרה: -
"תשמע, איתמר" – אלכס תמיד אומר לי 'תשמע' כשהוא יודע שאני אכן שומע – "כל הנבחרת המובילה של הסְמַרטַפָאִים הדרום-אפריקאים היו היום על ההר, והיחיד שהצליח להישאר באויר – ולמשך שעה ורבע תמימים – היה אורח ארור מישראל."
רק אז זה התחלתי להבין, שהטיסה העלובה שעשיתי היום - בעצם הייתה טיסה נהדרת.
אבל רק מאוחר יותר באותו ערב הבנתי את גודל ההישג שלי. בזמן שארזתי את המזוודה בחדרִי במלון, הטלפון צלצל; היה זה אחד מאותם בחירי נבחרת דרום-אפריקה:
- "תגיד, איתמר, מתי אתה טס הביתה?"
- "מחר בבוקר."
- " חבל. חשבתי אולי תרצה להצטרף אלינו מחר."
רק אז הבנתי שהיום הצלחתי להתקבל אל תוך החבורה של הסמרטפאים בדרום-אפריקה.
[1] סְמַרטַף – "סמרטוט מעופף", כינוי חיבה למצנח-רחיפה, וסְמַרטַפָאִים –מי שטס ב"סְמַרטַף".
סיפור זה התפרסם בעיתון "Cross-Country", וכן ב"כנפיים" מס' 26, יוני 2001
