סיפורים מהכיסא בשמים

"סיפורים מהכיסא בשמים" היה מדור באתר האגודה הישראלית למצנחי רחיפה. במדור התפרסמו סיפורי מרחפים, והוא מובא כאן תוך השתדלות להיצמד למראה המקורי.

---

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר

ליקט וערך: רוני לזר

לטוס, כמו ציפור

איתמר נוינר טס 30 שנה במטוסי מתכת

לפני שהתחיל לרחף במצנחי בד,

ומרוב התלהבות שכח כל מה שלמד.

הוא שילם על זה מחיר כבד,

חזר למוטב, וחזר לרחף.

הסיפור המלא בדף נפרד: לטוס - כמו ציפור.

את ואני ודבר שמסעיר אותי

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר

"את ואני", כנפיים, מרץ 1999.

רוני לזר הגשים חלום ילדות מאד ישן,

ומנסה להסביר להולכת רגל את ההרגשה

של מי שרואה ציפור עפה

כאשר הוא מסתכל למטה מתחת לרגליו.

קורה לי לא פעם שאני מתקשר לחבר לרחיפה, ואם אשתו מרימה את הטלפון אני אומר "שלום", ואז משתרר רגע קצר של שקט. אני כבר מכיר את ההפוגה הקצרצרה הזו, כי בתוך הדממה אני ממש יכול לשמוע את הטינה אל מי שעומד לגזול ממנה את בעלה לעוד שבת. נימה דקה של איבה כבושה ומנומסת.

רשימה זו מוקדשת בחיבה ובסימפטיה לכל אותן בנות זוג נגזלות אשר קשה להן להבין מהו הדבר הרחוק מהבית שכל כך מושך אותנו למשך שעות ארוכות בכל זמן פנוי. תאמיני לי, זה לא מה שאת חושבת. הוא באמת יוצא לרחף אתי, ואני רוצה כאן לנסות לתרום, ולו במעט, להגברת ההבנה הבין-זוגית בנושא חשוב זה (כן, כן, גם בביתי שלי).

ובכן, דבר ידוע הוא, שבני האדם מתחלקים לשני סוגים.

הסוג האחד הם אלו אשר חייבים כל הזמן להרגיש את הקרקע המוצקה מתחת לרגליהם. אין לי טענות אליהם.

הסוג השני הם אלו שמאז שהם זוכרים את עצמם, חי בהם החלום לפרוש כנפיים כמו ציפור, להתנתק מהאדמה ולהמריא אל המרחבים.

חבל רק שכאשר גברים ונשים מסתדרים בזוגות-זוגות על מנת לקשור את עתידם לחיים משותפים, הם לרוב מתחברים עם בני הסוג האחר, ואז כאשר בשבת אחה"צ הוא חוזר הביתה עם ברק בעיניים וכל נקבוביות עורו צועקות את פרץ האדרנלין המשתולל בגופו, קשה לזוגתו להשתתף בחוויה.

כשהייתי ילד קטן בחיפה, חלמתי חלום שחזר על עצמו בתסריט קבוע לילות רבים, פעם אחר פעם, בדיוק אותו חלום: אני עומד בקצהו העליון של גרם מדרגות היורד מרחוב ארלוזורוב לרחוב הלל, סמוך לבי"ס לאו באק, ליד בית הורי. רגע קצר של ריכוז, ואני פורש את ידי לצדדים, מנתר קלות קדימה, ומתחיל לדאות במורד המדרגות. גופי אופקי, ידי פרושות לצדדים, ואני מרחף בגובה מטר או שניים, טיסה איטית שקטה ואלגנטית. אני רואה את המדרגות חולפות מתחתי ומתבונן באקליפטוסים העוברים לצדי, עד שלבסוף כשרחוב הלל מתקרב, אני מזדקף בעדינות לקראת נחיתה, התנופה נעצרת, ואני נעמד על המדרכה שמול המכולת. בקרים רבים הייתי מתעורר עם חווית החלום הזה.

שנים רבות לאחר מכן - נסיבות המעמד הזה תשארנה חרוטות בזיכרוני בבהירות כל חיי - שוחחתי עם איתמר בטלפון והוא מספר לי שיש עכשיו מין המצאה חדשה: מצנח שלא סתם צונח כלפי מטה, אלא טס כלפי מעלה !

לא יכול להיות ! אין דבר כזה !

במציאות, לא הרבה חלומות גדולים באמת מתגשמים בימי חייו של אדם. חודש לאחר מכן עמדתי על שפת הצוק במבוא חמה כשמרחבי הנוף המדהים של הכינרת פרושים מאות מטרים למרגלותי. תמיד לימדו אותי להיזהר ולא להתקרב לשפת הצוק, אבל עכשיו, בניגוד לכל האינסטינקטים, וכמו אז בחלום - רגע קצר של ריכוז, ניתור קל קדימה ואני עף באוויר.

"בסדר", את שואלת, "הבנתי את הרעיון. הגשמת חלום. אבל מה ממשיך להחזיק אותך בעסק הזה שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה?".

ובכן, מה שמעניין הוא שגורמי המשיכה לספורט הזה הם די דינמיים. ככל שעובר הזמן, ובמיוחד בשנים הראשונות, המשיכה לחוויית הרחיפה נובעת מריגושים משתנים.

בהתחלה זה כמובן הפלא הגדול של לעוף באוויר. הטבע שלנו כבני אדם הוא ללכת על הקרקע, והאוויר הוא פשוט לא הממלכה שלנו. אנחנו זרים לה. מרחב גדול של שמיים כחולים בהירים משתרע מאופק עד אופק, ובאמצע, לבד לבד ומאד קטן, אני יושב על כסא בד רעוע, רגלי מידלדלות באוויר. הן לא עומדות על כלום. הכסא נטול הרגלים שעליו אני יושב, גם הוא מרחף באוויר. בסביבתי הקרובה אין שום דבר מוצק ויציב שאפשר להיאחז בו, וגם סריקת הנוף הרחוק לא מגלה עצמים בולטים שאפשר לתלות בהם את המבט. באינסטינקט של מי שכל חייו עמד על הקרקע אני מסתכל למטה, ורואה דרך הרווח שבין ברכי, מאות מטרים מתחתי, את המנזר שבראש הר תבור. תיירים במנזר מפנים את מבטם כלפי מעלה ומתבוננים בי בפליאה. מישהו מזהיר במכשיר הקשר מפני מטוס שעובר בסביבה, ובאמת, אני מאתר גם אותו מתחתי.

מה אני עושה פה ? ! !

מדי פעם האינסטינקט הזה גורם לי להסתכל כלפי מעלה. מסתבר שאני תלוי על כמה חוטים דקיקים, שתלויים על יריעת בד מתנפנפת שאינה תלויה על כלום ! מעליה רק אויר השמים. ואני, נקודה זעירה בתוך המרחב הכחול, משייט לי בדממה ימינה ושמאלה למעלה ולמטה כמו דג בודד בתוך ים רחב ועמוק מאד.

אבל עוצמת החוויה המרעישה הזו מתעמעמת ככל שחולפות השנים. הטיסה בין ציפורים כבר הופכת לטבע שני, ואפילו רצוי מאד לעוף קרוב לדורסים ולמיני החסידות של עונות המעבר, המרמזים על אזורי עילוי. אולם חווית הפלא של הרחיפה יכולה להתחדש בעוצמה, עם כל שיא חדש של גובה ועם כל טיסה בנופים לא מוכרים.

היו מאחורי ארבע שנות רחיפה כאשר מצאתי עצמי יום אחד בטורקיה, שלושה קילומטר מעל חוף הים, שאת קווי המתאר שלו היה קשה לזהות בגלל העננים ששטו שני קילומטר מתחת לרגלי. אפילו לציפורים אין מה לחפש בגבהים כאלו. כמו אז בתבור, לבד לבד ומאד קטן בתוך המרחב האינסופי, על כסא הבד הרעוע, הלם החוויה פרץ מחדש בעוצמה שכבר כמעט הספקתי לשכוח. אף אחד לא היה מעלי או מתחתי, מימיני או משמאלי, ומרוב שמחה התחלתי לשיר לעצמי שירים בקול גדול ואף אחד לא שמע אותי, ומרוב התרגשות צרחתי כמו משוגע לתוך החלל ואף אחד לא בא לאשפז אותי. הצבע חזר לי ללחיים.

אבל כאמור, חוויות בעוצמה כזו הולכות ומתמעטות עם השנים, ואת מקומן תופסים בהדרגה גורמי משיכה אחרים, אשר מוכרים גם למי שאינו עוסק ברחיפה.

למשל, החברויות שהולכות ונוצרות בינינו. אנחנו חבורה מלוכדת של טיפוסים לא כל כך שגרתיים, די מענינים אחד לשני, עם אותה שריטה במוח, שלא מעט מוצאים עניין משותף גם הרבה מעבר לנושא שאנחנו לא מפסיקים לדבר עליו כל הזמן. כיף לנו להיות ביחד.

גורם עניין אחר שמתפתח עם הזמן הוא הדחף להישגיות אישית ולתחרותיות קבוצתית. הוא קיים בכל ענפי הספורט, ואני מניח שברחיפה הוא מרתק לא פחות מאשר בהדיפת כדור ברזל. אולי כרוך בזה גם העניין הגברי להראות לכולם ש"שלי גדול יותר" (מרחק הטיסה), ובוודאי שקיים הצורך מיד לאחר הנחיתה לרוץ לספר על זה לחבר'ה. יש לנו תא קולי מיוחד שבו מדווחים על הישגים כאלו.

למי שבורך בסקרנות יש אינסוף נושאי לימוד באווירודינמיקה ובמטאורולגיה, שככל שמתעמקים בהם וככל שמתקדמים בהם מסתבר יותר ויותר כמה מעט אנחנו יודעים וכמה הרבה נותר עוד להבין. יש את החידה הגדולה והמתמשכת של גילוי אזורי העילוי בתוך האוויר השקוף, ותמיד יימצא מישהו ממש בקרבתנו שרואים בברור שהוא מבין את זה טוב יותר. ויש את לימוד השליטה בתפעול המצנח אשר לעולם לא נגמר, החל בטירון שגמר את הקורס וכלה באלוף העולם שבוחן דגמי ניסוי חדשים בנתניה.

ויש את חווית הריכוז העצום הנדרש בטיסות מרחק. בטיסה כזו נדרשת ערנות מקסימלית למציאת סימני עילוי בעננים ועל הקרקע, רגישות רבה לתגובת המצנח, קבלת החלטות מהירות וביצוען המיידי בזריזות ובקפדנות. התמונה המרתקת של עשרות מצנחים צבעוניים המסתובבים בתרמיקה נראית מהקרקע רגועה וענוגה, אבל כל טייס התלוי שם מתחת למצנחו מפעיל לצורך זה את כל חושיו באינטנסיביות, עד קצה גבול יכולתו.

ולבסוף, לאחר הנחיתה, כאשר כל האינטנסיביות הזו מתפוגגת בבת אחת כמו אוויר מתוך בלון, אבל האדרנלין עדיין ממשיך להלום בכל נימי גופי (תסלחי לי רק עוד פעם על פרץ הרגשנות, לסיום), אני מוצא את עצמי לפתע על שדה חרוש גדול באמצע של שום-מקום, שלעולם לא הייתי מגיע אליו בנסיבות אחרות, אוסף את המצנח מעל רגבי העפר הטריים ונושם עמוק למלוא ראותי את ריחות החציר שנקצר לאחרונה. אחר כך באוטו, בדרך חזרה עם החברים הטובים, אנחנו לא מפסיקים כל הדרך לחלוק את חוויותינו עם פרטנרים שיודעים בדיוק בדיוק מה עבר עלינו, ומרוב התלהבות אנחנו נכנסים אחד לדברי השני בתיאורי טיסה מפורטים.

אבל בסוף היום, בסיומה של הנסיעה, כאשר עוצרים את האוטו ליד הבית, מוציאים את המצנח מהבגאז', עולים במדרגות, פותחים את דלת הבית, ואז - יורד המסך על החוויה. היא נותרת שם בחוץ.

זה מובן. זה טבעי. זה ברור. אבל בפעם הבאה, ואחרי שניסיתי עד כמה שאפשר לשתף אותך במה שאנחנו כל כך אוהבים, כשאני מתקשר לתאם איתו עוד נסיעה, אם אחוש הפעם רמז קל של חיוך חדש בקולך, אז אדע שבאתי על שכרי.

---

מקור: ראה מקור באתר האגודה הישן. המאמר פורסם לראשונה תחת השם "את ואני", בבטאון קלוב התעופה "כנפיים", מרץ 1999.

שיא מרחק לטנדם - סיפור הטיסה

1. הנפה	2. העמדה בזיכרון - לאחר ההמראה
3. בת שלמה- מבסיס ענן	4. קיבוץ דליה
5. קיבוץ גל-עד מתגלה בין העננים	6. רמות מנשה
7. במרכז התמונה- קיבוץ מגידו. למעלה משמאל- מושב היוגב.	8. עפולה. ברקע- גבעת המורה.
9. התבור	10. קיבוץ גשר. מימין מתפתל נחל תבור.
11. הכינרת	12. אשדות יעקב
ליאת	איתי

תחנה מרכזית, טבריה

איתי אלמוג טס עם חברתו לכל רוחב המדינה,

מקצה לקצה. תאור מפורט של כל תהפוכות

טיסתו של הזוג ש"היה בעננים".

מאז ששברו איתי לנואל וחגית (אז עדיין ברקאי) את השיא של אורית ברנע ושלי לטיסת מרחק בטנדם, והרימו את הרף מ- 53 ק"מ ל- 54.8 ק"מ, ישב הנושא היכנשהו בירכתי מוחי וניקר בעדינות. הנקירות הפכו למציקות יותר ככל שעונת המעבר התקרבה, וכשקומולוסים החלו להופיע שוב במחוזותנו, מפגינים קימורים מפתים ומזמינים... נו, טוב. מה יכולנו לעשות? העמסנו את האוטו ונסענו לזיכרון. עשינו את זה די הרבה פעמים. הקטע של להעמיס ולנסוע לזיכרון. זה היה החלק הקל של העניין. החלק של הטיסה היה קצת יותר בעייתי. עד שיום אחד...

ביום חמישי בערב, 01-10-04, חגי לרמן מתקשר ומודיע ש"מחר אפשר לשבור את השיא לטנדם"... בדיקה זריזה של התחזית טוענת גם היא לסבירות לתנאים טובים. מפל טמפרטורה של 3 מעלות ל- 1000 רגל, רוח לא חזקה, דרום מערבית עד מערבית, ענני קומולוס 4 – 5 שמיניות, גובה בסיס מ- 900 מ', פסגה אי שם בסביבות ה- 2000...

תחזית כזאת אומרת בדרך כלל דבר אחד: אם ניסע- יהיו שמיים נקיים, רוח צפונית ואינברסיה ב- 300 מ'. וכמובן, אם לא ניסע- התחזית תהיה מדויקת להפליא וכל מי שימריא בזיכרון לא יצליח לנחות עד שלא יעבור את מבוא חמה. אי לכך ובהתאם לזאת, מהיותי צר עין מטבעי, החלטתי לנסוע ולו רק כדי לקלקל את מזג האוויר לכל השאר.

01-10-05, 09:40. ככל שהתקרבנו לזיכרון, החלה להיבנות אופטימיות מסוימת, שבשלב מסוים כבר חרגה לחלוטין מהגדרת האופטימיות הזהירה ונראתה יותר כמו "מפגרים, אבל אופטימים". הגבול בין מחשבה בהירה לפנטזיה הלך והיטשטש, עד כדי כך שכדי לשכנע אותי שהגבול עם ירדן עדיין לא נפתח לתנועה חופשית בשני הכיוונים, ליאת הייתה צריכה להישבע לי בחתולים שלנו שהיא דיברה עם אסד אתמול והוא אמר לה שהעניין עדיין לא ניסגר.

כשהגענו סוף סוף לעמדה, בשעה 10:15, הצטננה מעט ההתלהבות. כ- 8 מצנחים כבר היו באוויר, אבל אף אחד לא כיכב, והגובה נע בין 100 מ' מעל העמדה ל- 100 מ' מתחתיה (שדה הנחיתה). מזרחה לנו היו השמיים מקומלסים במידה הנכונה, אך מעל העמדה ישב חור כחול, כשקו העננים הבא עדיין מעל הים. החלטנו להמתין, ובינתיים לרוקן שלפוחיות באופן יסודי.

ב- 11:15 הגיעו העננים. כמו לפי סימן עברו הממתינים ממצב "פלוורה" למצב "פעל", מצנחים נפרשים, מיתרים נבדקים, בדיקות קשר ומבטים בוחנים בשמיים.

הזמן הגיע. אוברולים, רתמות, קסדות. ליאת כבר רתומה, על ברכיה מונח ה- Sky System, פנל המכיל את הוואריומטר, ה- GPS ומצלמת פוקט טעונה ודרוכה.

איתי לנואל ממריא לפנינו. אני מכין את המצנח- Apco Futura 42 וותיק ומתורגל, תרומתו של איתי לנואל למאמץ המלחמתי לשבירת שיאו שלו עצמו. ליאת נרתמת מלפני, המצנח מונף, מאוזן, וכמו לפי הזמנה נכנסת טרמיקה ומנתקת אותנו בעדינות. אנחנו באוויר.

כחצי שעה של טיסה הלוך ושוב לאורך הרכס חלפה בחיפושים אחרי Ms. Right, הנבחרת, זאת שתימצא ראויה לקחת אותנו מזיכרון ולהתחיל עמנו את המסע.

כמה עליות מהוססות מסתיימות בחזרה בקו הרכס, כשהטרמיקות מתגלות כחלשות או לא מספיק יציבות. רוב המצנחים צוברים גובה ליד "בית הטרמיקות", דרומית למלון "גני כרמל", אך אף אחד לא מטפס ממש גבוה, ואני מתעקש להישאר מעל "גבעת עדן", צפונית לעמדה, מתוך מחשבה שככל שנקודת היציאה תהייה צפונית יותר, כך נגיע (אם נגיע) לגבול המזרחי בנקודה צפונית יותר ונרוויח מרחק.

בשלב זה מצטרף אלינו איתי לנואל למספר דקות, מגהץ איתנו כמה לגים מעל הגבעה וחוזר דרומה. אני כמעט מתפתה להדרים בעקבותיו, אבל אז אני מבחין בפיתוי הרבה יותר מגרה מלנואל... להקה של דיות מטרמלת היישר לפנים... תוך פחות מדקה ברור לנו שמצאנו אותה. הדיות התפזרו, אבל אנחנו כבר ממורכזים היטב סביב גרעין סימטרי ונוח, שמרים אותנו ב- 4 מ' לשניה מעל לגבעת עדן. כ- 500 מ' צפון- מזרחית לנו אנו רואים מצנח צהוב, Relax או Effect, בטרמיקה חלשה. הוא נוטש אותה וטס אלינו, ומצטרף לטרמיקה כ- 300 מ' מתחתינו.

הענן נופל עלינו פתאום, ובערפילי הבסיס אני תוהה אם טייס הצהוב רואה אותנו ומודע לכך שאנו בבסיס ענן, ומטפסים... אני מחליט ליישר מזרחה ומופתע לגלות שהטרמיקה ממשיכה לטפס עד הפינה המזרחית של הענן. כך המשכנו לטפס, במעגלים גדולים, חצי מעגל נוסקים ב- 4.5 – 5 מ' לשנייה בתוך הענן וחצי מעגל שומרים גובה מחוצה לו, שומרים קשר עין עם "הצהוב" שהמשיך לטפס...

בגובה 1200 מ', מעל בת שלמה, אזלה הטרמיקה והחלנו לגלוש מזרחה, לכיוון הענן הבא. הגלישה, שהחלה כ- 300 מ' מעל גובה בסיס ענן, הביאה אותנו בדיוק אל בסיס הענן הבא, 1000 מ' מעל קיבוץ דליה.

בחיפוש קצר ומזוגזג מצאנו את הטרמיקה, ששוב, משכה לכיוון הפינה המזרחית של הענן. הרחק מתחתינו ראינו שוב את הצהוב, הולך ומטפס לעברנו. חזרנו על תרגולת ה"חצי חצי" תוך כדי רעידות ונקישות שיניים. האוויר הלך והצטנן, והרגשנו שאנו סופגים לחות כמו גרגירי אורז במלחיה. בגובה 1200 מ' החל זרם דקיק אך מדויק של מים לזרום מהקרבינות שמחברות את הספרדרים (המוטות המפרידים בין הנוסע לטייס) אל הכפות ידי, שגם כך לא בדיוק סבלו מהזעה... לבשתי כפפות אופניים דקות, שתיפקדו כספוג רחצה מהשורה הראשונה. בגובה 1400 מ' הכרזנו על כניעה לשיני הקור- ויישרנו קו לצפון מזרח, מנצלים את הגובה לחציית "רחוב" כדי להרוויח נתיב יותר צפוני בעוד כמה מאות מטרים.

היינו לבד, למרות שהייתי מעדיף מצנחים נוספים ליידי, שיאפשרו לראות את השמיים. כ- 2 ק"מ מזרחית לנו ראינו את הצהוב, שהמשיך בינתיים מזרחה, נמוך מאיתנו בהרבה, מחפש... המשכנו לכיוון עמק יזרעאל בגלישה ארוכה ויציבה, מתמכרים לרוח, לשקט ולנוף. משמאלנו אפשר היה לראות את מפרץ חיפה המעושן, מימיננו הרי שומרון, בואכה ג'נין, והרחק לפנים חיכה לנו התבור.

התבור... בכל טיסות המרחק שלי מזיכרון, התבור תמיד היה בשבילי מטרת ביניים מועדפת, תחנת מנוחה מנטלית המאפשרת כאילו "להתחיל מחדש". את בקו תבור – מבוא חמה טסתי כבר פעמים רבות, אני מכיר את מבשלות הטרמיקות בדרך ואם התנאים מאפשרים- הסיכוי שלי להגיע הוא יותר מ"סביר".

למרות היותו "תחנה מועדפת", הצלחתי להגיע אליו רק פעמיים. ועכשיו אני ב- 800 מ' גובה, נכנס לעמק יזרעאל מעט צפונית למושב "היוגב", והשמיים לפני נקיים. שורת העננים הקרובה ביותר אינה קרובה מספיק, ושרועה מעל רכס הרי נצרת. אם אנסה להגיע אליה אאלץ לעבור מעל המסלולים של שדה התעופה של רמת דוד, דבר שאיני מתכוון לעשות. בעמק עצמו אין סימנים לטרמיקות. בדרך אנו רואים שוב את הצהוב, כ- 300 מ' מתחתנו ומעט מערבית לנו, מזגזג ומחפש, נלחם עם טרמיקה קטנה ומבולגנת, קצת עולה, קצת יורד. אנו מתלבטים אם לחזור לאחור ולהצטרף אליו, אבל נראה כי הוא מוותר. מוחלט להמר על טיסה מהירה ברוח גב לכיוון הרפת של "היוגב".

ואכן, גם הפעם הרפת אינה מכזיבה. תמיד נעים להריח צואת פרות בגובה 300 מ'... הצהוב מבחין בפעילות הרפתנית וממהר להצטרף. הוא נכנס לגרעין חזק יותר מזה שלנו, ואנו ממהרים לשפר עמדה ולהצטרף אליו. שלושה או ארבעה סיבובים אנו מטפסים ביחד, בפעם הראשונה מאז יצאנו מזיכרון. אנו מחליפים נפנופי ידיים נלהבים, שמחים על המפגש שאמור להקל על שלושתנו את הטיסה. אני מנסה אבל לא מצליח לזהות את הטייס. פתאום הצהוב מרחיב פנייה, "נופל" החוצה מהטרמיקה ומתחיל לשקוע... הוא חוזר מערבה מעט ומוצא טרמיקה נוספת, אוסף שובה גובה. הרוח כבר חזקה למדי ומערבית לחלוטין, ועד שהצהוב מגיע חזרה לגובה בו היינו, אנחנו כבר 200 מ' מעל, נסחפים לעבר מנחת מגידו, חולפים אותו מצפון – מערב. הצהוב ממשיך, שוב לבדו. בפעם האחרונה שראינו אותו הוא היה בגלישה נמוכה, בין עפולה לגבעת המורה.

הטרמיקה התפוגגה בגובה 1600 מ', וכבר היה ברור שלתבור לא נגיע. הסחיפה הובילה מעל עפולה, ומדרום לגבעת המורה. היה ברור שאם נמשיך אם רוח גב נגיע לכיוון קיבוץ חמדיה, שם הגבול חוצה 54 ק"מ מזיכרון, והלך השיא... התחלנו לחתוך צפונה, לכיוון התבור, כדי להגיע אל מעל למדרונות הצפוניים של גבעת המורה. היה לנו גובה לא רע, כ- 800 מ', ועד עתה לא נתקלנו בשום סינק חריג. התוכנית הייתה לנצל את המבנה המאורך של גבעת המורה ולהגיע מעליו כמה שיותר צפונה, ושם לחכות על תמיכת הרכס לטרמיקה איתה נמשיך. טוב, מייד כשהתחלנו לחתוך צפונה הבנו למה לא היו סינקים בדרך. הם כולם התרכזו כאן! 800 המטרים היו כלא היו, ובכיו הצורמני של הוואריו (7- מ\ש) הצטרף לצלילי מורת הרוח שבקעו מהקסדה של ליאת...

פתחתי את הטרימרים של המצנח, להוסיף מהירות ולצאת מהוואקום הזה כמה שיותר מהר, תוך שאני מנסה להרגיע את עצמי ע"י כך שאני מסביר לליאת שלא יכול להיות שהדבר הזה ימשיך ככה עד הקרקע ושתמיד ליד סינקים כאלה יש גם טרמיקות כאלה...

התחלתי לפזול לכיוון השדות שבין עפולה לגבעת המורה, בוחר לנו מנחת מתאים, כשפתאום נקטעה הצלילה בצפצוף מקוטע מהוסס. לאחר כמה שניות של חוסר החלטיות, הגיע הוואריו למסקנה שאכן יש סיבה לפצוח בשיר. אה, איך הוא שר! כל הדרך חזרה ל 1600 מ'! עם פזמון חוזר, סולו והדרן!

כאן כבר היה האוויר יבש בהרבה והעננים נוצרו הרבה יותר גבוה. את הטרמיקה איבדנו ב- 1600 אך הענן ריחף עוד כ- 100 מ' מעלינו. בשלב זה הייתי בדיוק באותה נקודה בה עשיתי את הטעות בטיסת השיא הקודמת שלי: אז, באותו המיקום- כ- 5 ק"מ דרומית לכפר קיש, החלטתי לחצות צפונה אל הקו שבין התבור למבוא חמה כדי להגיע לרמת הגולן. לא הצלחתי ונחתתי בגזית. עכשיו, במצב דומה, הייתה ההתלבטות קשה. מצד אחד- זה נראה אפשרי, אבל אם לא נצליח- הלך השיא. מצד שני- אם נמשיך עם הרוח- השיא בכיס, אבל הגבול קרוב ולא נוכל לשפר את השיא בהרבה.

מזרחית לנו החל להיווצר ענן יפה, רמז לטרמיקה פעילה בטווח גלישה. צפונית לנו, בנתיב המועדף- נאדה. כלום. גורנישט.

החלטנו לנסות גם וגם. יש גובה, ויש טרמיקה מזרחית לנו. התחלנו לחתוך צפונה, חוצים את נחל תבור לכיוון גזית. תוך שניות הבנו איפה זה הולך להיגמר. למטה. סינק חזק משך אותנו, אוכל לנו מטרים יקרים בקצב מדאיג. שברנו כיוון, בורחים מזרחה, אל מתחת לענן. הסינק נרגע, עובר מבליסת מטרים היסטרית ללעיסה מתונה. ישר מולנו, בבקעת הירדן, רבץ קיבוץ גשר. בשלב זה ידעתי שאנו קרובים למרחק השיא. ליאת קבעה את זיכרון כיעד במכשיר ה- GPS, והחלה להקריא מרחק.

51 ק"מ... גובה 700 מ'... 53 ק"מ... גובה 500 מ'... רכס הבקעה כבר בטווח גלישה. אם נעבור אותו- נרוויח מייד כ- 250 מ' גובה מהקרקע, אבל אם נהיה נמוכים מידי ניכנס להשפעת ה- Lee Side, הרוח היורדת, ונמוך יותר גם הרוטור... הגבול הירדני כאן קרוב לרכס, ונאלץ לנחות באזור ההשפעה של הרכס. רע. 55 ק"מ! יש שיא! החלטתי לחתוך צפונה מעל קו הרכס, להרוויח מרחק ככל שנוכל, ולנחות בבטחה. ביפ! אה, אמרנו לנחות... ביפ! ביפ! טוב, נו... מה יכולנו לעשות. טירמלנו...

אחרי שלושה סיבובים בטרמיקה העירה ליאת שדרך העפר שמתחתינו, זאת עם הגדר והשלטים המשולשים האדומים, זאת לא הגדר של הרפת... מאחר ושוב השארנו את הדרכונים בבית, עזבנו את הטרמיקה והתחלנו לגלוש צפונה. הגובה היה כ- 400 מ' מעל הים, 600 מ' מהעמק, עדיין מספיק כדי לא להרגיש את השפעת הרכס היורד. ככל הרחקנו צפונה, כך התרחק הגבול מהרכס, והופיעו שדות פתוחים ומתאימים לנחיתה. לקראת אשדות יעקב כבר לא נותר גובה מיותר. המרחק על ה- GPS הראה 59.9 ק"מ. מזועזעים מהמחשבה שלא נעבור את ה- 60 ק"מ המשכנו עוד 100 מ' אל תוך קיבוץ אשדות יעקב, והתיישרנו חזרה מערבה, אל מול הרוח, גולשים לנחיתה רכה בשדה מחוץ לשער הקיבוץ, ומסיימים בזאת את טיסת הטנדם המהנה ויפה ביותר של שנינו.

נחתנו בשעה 13:30. טרמפ לצמח, מונית לטבריה, אוטובוס לצומת מחנה 80 והתעלקות על דודה של ליאת הביאה אותנו חזרה לזיכרון, בשעה 17:15, טיפה אחרי חגי לרמן שנחת גם הוא באשדות יעקב שעה שלמה אחרינו...

השיא נשבר, ועד לפרוץ השלום יהיה כבר קשה יותר לקבוע שיא חדש מזיכרון. בפעם הבאה בגרירות!

מקור: ראה מקור באתר האגודה הישן.

מדריך הטיסה האחרון

"כנפיים", גיליון 25

אגדה קסומה על נשר גדול, אשר בחר

להצטרף לאיתמר נוינר לטיסה ממושכת.

"מבוסס על סיפור אמיתי".

מתוך אתר האינטרנט של איתמר

עשיתי את זה לא נכון!

לא הייתי מודע לזה, ואף אחד לא העיר לי על כך, אבל ברור ללא ספק שפעלתי לא נכון. מישהו יצטרך ללמד אותי. מישהו יצטרך להראות לי איך לעשות את זה כמו שצריך.

עוד פעם אחת אחרונה, כנראה, אני צריך את עזרתו של מדריך טיסה.

* * *

מזה שנים רבות שאני מטיס אווירונים. במשך השנים האלה היו לי הרבה מדריכי טיסה, שניסו ללמד אותי לטוס.

בקורס דאייה בגדנ"ע אוויר קבלתי את מדריך הטיסה הראשון שלי. הייתי אז ילד בן 16. המדריך היה סג"מ ראובן ברנד, בעצמו בוגר טרי של קורס טיס. הוא הוצב בטייסת קלה, והתנדב ללמד אותנו הגדנ"עים את יסודות הטיסה באוויר. בעינינו הוא היה אלוהים.

בגיל 18 התגייסתי בעצמי לחיל-האוויר, והתחלתי את קורס הטייס. המדריך שלי בשלב הסופי של הקורס היה סגן אבי לניר. עשינו חיים ונהנינו מכל רגע: היינו יוצאים יחד בפוגה לטיסת ניווט ארוכה בנגב, רצים כמו משוגעים ב-400 קמ"ש בגובה העשבים, קורעים את השמיים בשריקה רועמת, ובמשך כל הטיסה היינו שרים שירי ארץ ישראל, בית – בית, מילה – מילה, בלי לדלג על אות.

אבי לניר עונה למוות, לאחר שנטש את מטוסו בשמי סוריה.

השתחררתי מהשירות הסדיר (אך המשכתי לטוס עוד שנים רבות כטייס קרב במילואים) והצטרפתי לאל-על. התחלתי כקצין ראשון, ואח"כ התקדמתי לתפקיד קברניט.

מדריך הטיסה האחרון שלי בחיים, כך חשבתי, היה קברניט יעקוב רומן. הוא אימן אותי לקברניטות. בעוד הנוסעים מתרווחים בנוחיות במושביהם ונהנים מן הטיסה, היינו אנו מתרגלים נוהלי חירום ומדמים קטסטרופות, כשהמדריך עושה כמיטב יכולתו להכניס את החניך ללחץ אטומי, בעוד אני מגיב בחיוך מרושע על כל ניסיונותיו להפיל אותי בפח.

כן, הרבה מדריכים לימדו אותי לטוס, תשעה, למען הדיוק, וכל אחד מהם לימד אותי משהו חדש בטיסה. כאשר הוסמכתי סוף-סוף כקברניט, הזמנתי את כל מדריכַי (אלה שעדיין היו בחיים…) למסיבה אצלנו בגינה, ובילינו ערב נהדר בהשמצות הדדיות.

חשבתי שבזאת סיימתי ללמוד לטוס, וכי לעולם לא אצטרך יותר עזרה ממדריך טיסה. עד שקיבלתי עוד שיעור טיסה אחד – מאלוף הטרמיקות, הנשר.

* * *

טרמיקות אינן תמיד עמודי אוויר עגולים כמו שאנו אוהבים לחשוב, עולים ישר לשמיים כשאנו סובבים בתוכם במעגלים. רוב הטרמיקות שאנו פוגשים בארץ נסחפות במורד הרוח. כשטסים בטרמיקה כזו, יש הבדל עצום בין קטע הסיבוב אל תוך הרוח ובין הפניה לרוח גבית.

ברוח גב - מאיצים. מהירות הטיסה מתוָספת אל מהירות הרוח ואנו מסתחררים במהירות של 60 קמ"ש. אחר כך, כשעולים שוב מול הרוח, זה מהירות הטיסה נגד מהירות הרוח, ולפתע אנו זוחלים באיטיות רבה, לפעמים בקושי חודרים. כמו כן, כאשר פונים במורד הרוח ומאיצים – שיעור הנסיקה קטֵן ולעתים אפילו מפסידים גובה. אך אחרי מחצית הפניה, כשפונים שוב אל הרוח ומאיטים, התנופה הופכת לעילוי והוָוריו צורח, בעוד אנו נוסקים כמו טיל אל תוך הרוח.

כיצד על הטייס להגיב בתנאים כאלה?

תחילה חשבתי שעליו לנסות לשכך שינויים קיצוניים אלה בַמהירות הקרקעית, ולנסות לשמור פניה עגולה וסימטרית ככל האפשר. הייתי מושך את הברקסים ומנסה להאט בזמן הפניה עם הרוח, ומשחרר כדי להאיץ בפניה חזרה אל תוכה.

כך נהגתי לעשות. עד שפגשתי את מדריך הטיסה העילאי.

* * *

יוצא לנו לטוס הרבה עם הציפורים. ברוב המיקרים הם מוצאים בשבילנו את הטרמיקות, ואנחנו ממהרים להצטרף. לפעמים קורה ההפך. כמו באותו יום כשחסידה בודדת הצטרפה אלי לטרמיקה, 1300 מטר מעל מגידו, וגרמה לי להרגיש שאני אחד משלה.

היום אנחנו טסים בזיכרון. זה לא אתר מרשים במיוחד, ועם הַמְראָה בגובה של 80 מטר מעל הקרקע זיכרון אינו האתר הכי טוב לטיסות מרחק. יותר צפונה - הכרמל הרבה יותר גבוה ותלול, ומתאים יותר לספורט שלנו. אבל שנים לפני שהסמרטף[1] הראשון פרש כנפיים הם הלכו ובנו שם את חיפה, עם כל הבניינים הגבוהים וקווי החשמל, והרסו לגמרי אתר הַמְרָאָה אידיאלי…

משפחה של נשרים מקננת לא רחוק מאתר ההמראה שלנו. הם הועברו לכאן לאחר שגודלו תחילה בכלובי רבייה ואִקלוּם מיוחדים. זהו חלק מ"פרויקט השבת הדורסים ברמת-הנדיב" של "מרכז הצַפָרות הישראלי", אשר גם מקיים שם "מסעדה" להאכלת הנשרים. הנשר הוא עוף גדול וכבד, שוקל סביבות שבעה או שמונה קילו. יש לו כנפיים רחבות וחזקות, עם מוטה של עד 2.60 מ'. צבעו בעיקר חום, עם נוצות שחורות בשפת הזרימה של הכנף ובזנב. לכמה מהם יש נוצות שנצבעו בלבן לשם זיהוי ומעקב, ועל רגליהם טבעות סימון צבעוניות. ראש הנשר וצווארו קירחים מנוצות ומכוסים בפלומה לבנבנה. הצוואר דק וארוך, עד 40 ס"מ, ומקופל בזמן הטיסה.

ארבעה נשרים גדולים ומרשימים בגודלם חוֹלקים אִתנו היום את השמים. הם אינם בטיסת שיחור מזון, טיסה שהיא בד"כ בכיוונים משתנים ובגובה נמוך, גם לא טסים גבוה ומהר בטיסת מרחק מרתקת. הם טסים, כמונו, פשוט בשביל התענוג שבטיסה, וכן כדי להפיג במעט את חום הקיץ.

עופות נודדים שחולפים באיזורנו אינם מוּדָעים למצנחי רחיפה, ושומרים מאיתנו מרחק ביטחון. שלא כמוהם, הנשרים גרים כאן, מכירים אותנו, ורגילים לטוס בחברתנו. לעתים קרובות קורה שאנו טסים במרחקים זעירים זה מזה, מטרים ספורים. אז ניתן לראות בברור כל פרט, כל תנועה עדינה בכנפיו, הרפרוף העדין ביותר בנוצותיו. כך שאינני מופתע כשאני מוצא עצמי בטרמיקה יחד עם אחד מנסיכי השמיים האלה, כשהוא מסתובב לא יותר משבעה או שמונה מטרים תחתַי.

זוהי הזדמנות טובה לבחון בקפדנות את תנועותיו. לפי הנוצות החומות סביב בסיס צווארו, עיניו החומות הכהות, והמקור השחור, הוא נראה כנשר צעיר. צווארו הארוך מכֻווץ, ראשו צמוד לכתפיו הרחבות.

אנו מסתובבים בטרמיקה, צוברים גובה, ונסחפים מזרחה ברוח החזקה. אני פונה כפי שאני חושב שצריך בתנאים כאלה: מאיץ בפניה אל תוך הרוח, ומאט בירידה ממנה.

אבל הנשר שלי עושה בדיוק להפך! הוא מאיץ עם הרוח ומאט בפניה אל תוכה!

מוקסם ומופתע אני מבחין כיצד הוא מצֵר את נוצות קצה הכנף לחוֹד חד ומושלם, מושך את כנפיו מעט לאחור, סוגר את זנבו – ומאיץ! הוא אכן מאיץ בקטע הטיסה עם הרוח!!! ואז, בפנותו חזרה אל תוך הרוח – הוא פורש חזרה את אצבעותיו, פושט את זנבו, ומושיט קדימה את כנפיו – תוך שהוא מאט את מהירות טיסתו וצובר עילוי.

במשך סיבוב אחד בטרמיקה אני לומד בקפדנות כל תנועה שלו, כמו חניך טייס העוקב אחרי מדריך שמדגים לו תרגיל חדש. ואז אנחנו נכנסים לסיבוב השני, המדריך והחניך, וטסים יחדיו בדיוק באותה מהירות ובדיוק באותה הטַיָה. אני עדיין כעשרה מטר מעליו, מתרכז בחיקוי כל תנועה של המדריך שלי, עושה כמיטב יכולתי לטוס בדיוק נמרץ כמוהו.

אנחנו צוברים גובה יחדיו, ונסחפים לאחור אל מעל הקהל בעמדת ההמראה. כרגיל בזיכרון, האוויר מאוד מחותחת ולא יציב בגובה נמוך, אך ככל שאנחנו נוסקים עם הטרמיקה האוויר נעשה יציב ושקט.

בפניה השלישית אני מְתַרגל זאת בעצמי, כמו חניך-טייס בטיסת סולו ראשונה. המדריך שלי עוקב אחרַי ממרחק בטוח לראות שאני מבצע את התרגיל נכון.

וזה עובד! איזה טיפש הייתי! הייתה לי הרגשה שמשהו לא בסדר, אבל אף פעם לא עלה בדעתי שעלי להאט כשאני פונה אל הרוח ולהאיץ כשהרוח בגב. כל מה שהיה נחוץ לי זה מדריך שילמד אותי. והמדריך היה לא אחר מְעוֹף טרף פראי.

* * *

אין ספק כי הטיסה במצנחי רחיפה היא ספורט מאוד מיוחד במינו. רק בספורט שלנו אנחנו לומדים מן הציפורים, ופונים אליהם שילַמדו אותנו לעוף: בין אם זה הַמְראה, נחיתה, איבוד גובה על ידי קיפול הכנפיים, או להסתובב נכון באותם עמודים אדירים של אוויר מתנשא.

איתמר נוינר, 55, טס על מצנחי-רחיפה מאז 1992, וטס באל-על כקברניט של בואינג 767.

[1]סמרטף – סמרטוט מעופף, כינוי חיבה למצנח-רחיפה.

ציפורים ומעופפים אחרים

שני משלים קצרים על חווית הרחיפה,

עם נמשלים מאד אקטואליים,

כפי שהצטיירו בעיניו של רוני לזר.

הנמשל:

בסיפרו של י. פאראנזובסקי, "מיתולוגיה", שעל כריכתו המתפוררת והמצהיבה כתוב "נדפס בישראל, תשכ"ב 1962", מסופר על מינוס, מושל האי כרתים, שהיה מלך רב תבונה. לאסונו ילדה לו אשתו פאסיפאה בן, שדמותו פר-אדם, אשר גדל למפלצת איומה, ובפחדו שמא תביא המפלצת נזק לנתיניו, החליט המלך לכלוא אותה במקום בטוח. לשם כך הקים מינוס בנין רב מידות - הלבירינטוס - שחדרים בו ללא ספור והיציאה ממנו בלתי אפשרית. על בניית המבוך היה ממונה דיידאלוס איש אתונה, אמן עתיר כישרונות, אשר היווה נכס ממשי לממלכה. עד כדי כך, שכאשר ביקש דיידאלוס לבקר באתונה מולדתו, סירב המלך לשחררו מחשש שיעביר את סודות המצאותיו לאחרים.

אולם, לא מצוות מלך תעמוד בפני יוצר פורה, השואף אל החופש והמרחבים, והפעם גייס דיידאלוס את כישרונותיו לתועלתו הפרטית, שהרי ידוע שהכורח הוא אבי ההמצאה. דיידאלוס בנה לעצמו ולבנו איקארוס כנפיים מנוצות שהדביק לזרועותיהם בעזרת שעווה, ובטיסת ניסוי קצרה על מצוקי חוף כרתים גילה לשמחתו שבאפשרותו להימלט, לא ייאמן, בדרך האוויר, ממש כמו הציפורים.

בטרם צאתם לדרך נתן האב לבנו תדריך טיסה קצר עם אזהרה חמורה: "זכור בני, שתעוף תמיד באמצע, בין הים והשמים. אסור לך להגביה עוף, פן ימיס חום השמש את השעווה, וגם אל תנמיך עוף, כדי שלא יירטבו הנוצות במים".

האב ובנו עברו על פני האיים סאמוס, פארוס ודאלוס. אולם איקארוס כה התפעל מעוצמת ההמצאה, עד ששכח את דברי אביו, והמריא מעלה מעלה במרומי התכלת. ואז - קרה מה שדיידאלוס חשש מפניו. בהשפעת חום השמש נמסה השעווה, והנוצות החלו לנשור בזו אחר זו. כאילו מוכה רעם צנח איקארוס מגובה רב לאדמה ונהרג במקום".

* * *

אצלנו בגעש, גם כן על חוף הים התיכון, 3500 שנה לאחר מכן, והלקח עדיין לא ממש נלמד. שמו כבר לא איקארוס ואת אמנות הרחיפה הוא למד מפי מדריכים מאד מנוסים. נפילתו אמנם לא הייתה קטלנית, אבל גם הוא חרג ממגבלות מעטפת הטיסה הבטוחה. היום הוא יושב בביתו, ברזלים מחזקים את עצמות רגלו השבורה, ובעזרת הרבה פיזיוטרפיה הוא מקווה לחזור לכושר שיאפשר לו לחזור ולעוף באוויר.

כמו קודמו המיתולוגי, גם הוא לא עמד בפני הדחף האנושי כל כך לחתור להישגים טובים יותר, במחיר הימור על גבולות בטיחות הטיסה.

ההבדל:

בשבת השכמתי בשש בבוקר, הכנתי סנדוויצ'ים, סחבתי את המצנח לבגאז' של המכונית ונסעתי לפגוש את יעקב, ויחד המשכנו בנסיעה של למעלה משעתיים לקצה השני של המדינה. בגלבוע ישבנו עם עוד עשרים בני אדם, שעברו חוויה דומה, והעברנו שעתיים נוספות בהמתנה לרוח הנכונה. אחרי שכבר גמרנו את כל הקפה ומיצינו את כל הדיבורים עם החבר'ה, נסענו כולנו לאתר אחר ולאתר נוסף, מתוך אמונה או אשליה ששם נצליח לעוף באוויר. התסכול הצליח לדרבן אותנו לפנות אפילו למצוקי דרגות בקצה האחר של המדינה.

בחזרה בבית, לאחר עשר שעות בדרכים וללא רגע אחד באוויר, החזרתי את המצנח למחסן, סידרתי את כל שאר הציוד במקומו, זרקתי את הבגדים לכביסה ונכנסתי להתקלח.

מאוחר יותר, רחוץ ונקי, עם כוס קפה בכורסה בסלון, כשכל הפעלתנות מאחורי, עלה בזיכרוני הבז שראיתי ביבנאל. הסתובבתי שם על הרכס, עסוק במדידת עוצמת הרוח וכיוונה בעזרת מיכשור אלקטרוני מתוחכם, מחכה, מקווה ומתפלל, הכנף שלי פרוסה מוכנה להמראה על קרקע העמדה, כשלפתע ראיתי אותו מנתר בקלילות מהמדרון וממריא. הוא התייצב כעשרים מטר מעלי וריחף במקום אחד קבוע במשך דקות ארוכות עם תנועות כנף מינימליות, כמעט בלתי נראות, אותן למד בזמנו מאמו בגיל מאוד צעיר. הוא עמד לו שם באוויר, אני הייתי על הקרקע, אני הסתכלתי עליו, ולהרף עין הוא הפנה את מבטו אלי, והייתי מוכן להישבע שאני רואה בעיניו איזה חיוך לגלגני.

או אולי זה רק היה נדמה לי.

מקור: ראה מקור באתר האגודה הישן. הרשימה הופיעה לראשונה בבטאון האגודה "לרחף", יוני 1995.