ושלא תעשה את זה יותר
מאת: איתמר נוינר
לפני שנים נחת מחבל עם גלשן ממונע בבסיס הנח"ל ע"י קריית-שמונה, ומאז, כל גלשן או מצנח שיורדים מהשמים הם אוטומאטית חשודים כשייכים לכוחות השחור.
הפעם הראשונה שנעצרתי ע"י המשטרה הייתה באתר הרחיפה בגלבוע.
ינואר 1993. איתן ואני ממריאים מכתף שאול בגלבוע. בסוף הטיסה איתן יורד לנחות בשדה הנחיתה למטה. אני נוחת למעלה, בעמדת ההמראה. נוחת, מקפל, עולה על הטנדר של איתן, ויורד לאסוף אותו משדה הנחיתה.
אני יורד מאתר ההמראה בדרך העפר, ועולה על הכביש המוביל אל הכביש הראשי. לפתע מגיחה מאחורי ניידת משטרה ונעצרת בחריקת בלמים. בצעקות רמות ובנפנופי ידיים מסמנים לי השוטרים לעצור מיד את הרכב בשולי הכביש, לכבות את המנוע ולהדליק את הפנסים המהבהבים.
שוטר קשוח וחמור סבר ניגש אלי, ובטון זועף ובוטה, שואל: "אתה טסת כאן במצנח רחיפה?"
יכולתי להכחיש? אני עדיין לובש את סרבל הטיסה הירוק, והמצנח מונח על הכסא מאחורי. ולמה להכחיש? הרי לא עשיתי שום עבירה על החוק.
- "קיבלת אישור לרחף כאן? תֵאמתַ את זה מראש?"
אישור? מי צריך אישור? אני מנסה להסביר שאין אנו צריכים אישורים על מנת לטוס, שזהו אתר רחיפה מוכרז ומוכר. כל זה לא כל כך מענין את איש החוק. אני מציג לפני השוטר תעודת צוות אויר של טייס בחיל האוויר. זה בדרך כלל מחלץ אותי ממצבים כאלה. אך השוטר איננו מאזין לי. הוא חזר בינתיים לניידת, ועכשיו הוא מנהל דו-שיח קולני עם המוקד שלו, הרמקול פתוח עד הסוף, והדי הצעקות מתגלגלים על מורדות הרי הגלבוע וחורשות האורנים: "הבחור טוען שהוא ריחף במצנח… הבחור טוען שהוא מחיל האוויר..."
- "תשמע" – אני מנסה לקטוע לרגע את שטף הצעקות בקשר – "בן הזוג שלי נחת למטה, ואני חייב לאסוף אותו. אולי קרה לו משהו? אולי הוא נפגע בנחיתה? אִבדתי את הקשר אתו, ואינני יכול להשאיר אותו ככה. ומלבד זאת – האוטו הזה שלו. קחו את הפרטים שלי אם אתם רוצים, אבל תנו לי לרדת לחלץ את בן זוגי מן השטח."
- "אתה לא נוסע לשום מקום!"
- "אני רוצה להבין טוב: האם אני בחזקת 'עצור', ואם כן – בגין איזו עבירה? לא עברתי שום עבירה ואין לכם כל עילה לעצור אותי!"
- "אתה לא 'עצור'; אתה 'מעוכב', ואתה לא נוסע לשום מקום!"
ושוב חילופי דברים קולניים עם המוקד. שם לא בדיוק ברור להם במה המדובר: "מצנח? צנחן? נפל ממטוס? של חיל האוויר? מצנח רחיפה? מה זה בכלל?" השוטר מנסה שוב להסביר, צועק במלוא גרונו אל תוך מכשיר הקשר: "הבחור טוען שמישהו נפל בשטח… הבחור טוען שהרכב אינו שלו…" לבסוף הוא מקבל הוראה להביא אותי לתחנת המשטרה בעפולה.
- "תסלח לי מאוד, אדוני השוטר, אבל יתכן שבעל האוטו שוכב עכשיו פצוע בשדה למרגלות ההר. אני דורש שתאפשרו לי קודם לחלץ אותו. אינני יכול להפקיר אותו ככה בשטח."
נראה שהצלחתי לשכנע אותו. אבל בתור עירבון הוא לוקח ממני את כל התעודות שהיו לי בארנק ושומר אותן אצלו. אחר כך הוא נכנס עם הניידת לְמִבנה מְכוּנַס מאחורַי, וכך אנו יוצאים בשיירה אל הכביש הראשי לאסוף את איתן מאתר הנחיתה.
עוד אנחנו בדרך לאתר הנחיתה, והניידת שוב עוקפת אותי ביללת צופרים ואורות מהבהבים, וחוסמת לי את הדרך. השוטר יוצא ומסמן לי לעצור שנית בצד הכביש.
השוטר האנטיפאט ניגש אלי, מחזיר לי את הרשיונות, ובטון קשוח אומר: "אתה משוחרר, וחופשי לנסוע.
א ב ל ש ל א ת ע ש ה א ת ז ה י ו ת ר …!"
שנים חלפו ואני ממריא מן האתר הצפוני בתבור. שעתיים וארבעים דקות לאחר מכן אני נוחת בצומת הסרטבה בבקעה, 65 ק"מ מנקודת ההמראה.
איזו טיסה! נופים חדשים ובלתי מוכרים של ארץ ישראל התנ"כית, כפרים קטנים על ראשי הגבעות, הירדן מתפתל בתוך רצועת ירק בדרכו לים המלח, וממול - הרי הגלעד ועמון. אחרי הנחיתה אינני מזדרז כלל לקפל את המצנח. הרי יעבור זמן רב עד שרכב האיסוף יגיע. במקום זה אני מחייג בטלפון הסלולארי ומדווח לקובי במרכז המידע שלנו על הטיסה הנהדרת, ולחברַי - על מקום הנחיתה, לתאום האיסוף. אינני מספיק לסיים את השיחה וקומנדקר צבאי עוצר על ידי. ודקות ספורות אחריו – ניידת משטרה.
החיילים, מילואימניקים נחמדים ומביני עניין. אין להם כל עניין להתעסק איתי. לוקחים את הפרטים שלי, מדווחים בקשר ומתכוונים להמשיך בדרכם. אבל השוטרים? בקשיחות ובגסות הם בודקים בקפדנות את כל תעודותי, מתייחסים אלי כאל פושע מועַד. הם מאשימים אותי שטסתי בלי תיאום ובלי אישור, ומודיעים לי חגיגית שהאזור בו טסתי הוא אסור לחלוטין לטיסה. ושוב - צעקות צורמניות בוקעות ממכשיר הקשר, מהדהדות בכל רחבי העמק. אלא שבַּשָנים שחלפו מאז המפגש הראשון שלי עם המשטרה, הטרמינולוגיה השתנתה: לא עוד "הבחור טוען…". עכשיו הנוסח הוא: "מדובר ב-…"
"מדובר בגבר, אזרח ישראלי; מדובר בחבר בְארגון של 'מצנחִיפָה'… לא, הוא לא צנח ממטוס! כן, הוא כן ירד מהשמיים. מדובר ב'מצנח-חִיפָה'…"
הזמן עובר, הצעקות במכשיר הקשר אינן פוסקות. לבסוף מתקבלת הוראה להביא אותי לתחנת המשטרה. אני מנסה להתנגד, להתווכח, להסביר, מנסה לשאול על איזו עבירה הם עוצרים אותי.
למזלי, האיסוף הגיע ברגע האחרון לפני שנלקחתי למעצר. הג'יפ של יוסי שטייף עוצר על ידנו, ויוסי מפעיל מיד את הנשק הסודי, אימת כל שוטר במשטרת ישראל: "אם אתם אינכם משחררים אותו מיד, אשתי, העיתונאית הדס שטייף, תדאג לפרסם בכל אמצעי התקשורת שהמשטרה עצרה אזרח חף מפשע."
זה עבד. לאחר כמה דקות של שקט הגיעה ההוראה:
"אתה משוחרר ורשאי לנסוע. א ב ל ש ל א ת ע ש ה א ת ז ה י ו ת ר!… "
עשיתי עוד מספר טיסות מהתבור לבקעה, לפני שהתחילה האינתיפאדה. למזלי, בכל אחת מהטיסות האיסוף היה בדרך והגיע אלי מיד אחרי שנחתתי. באוגוסט 2000 טסתי עם ה- Allegraכמעט עד יריחו. נחתתי אחרי 79.1 ק"מ, ושניות ספורות אחרי הנחיתה כבר הייתי בתוך האוטו עם המצנח, בלי לקפל, בלי להוריד את סרבל הטיסה, עם הקסדה עדיין על הראש, כשאמנון הָאן לוחץ על הבנזין ומסתלק מן האזור מהר, לפני שהמשטרה תגיע. חודש לאחר מכן נחתתי בצומת הבקעה ישר לתוך הג'יפ של גדעון, ושוב מילוט מיידי מאזור הסכנה.
השישה בנובמבר 1999. בַחוף - סערה וגשם. אבל כאן בים המלח מזג האוויר צח ונאה, ומאפשר לנו לעשות טיסה יפה ממצוקי דרגות. אני טס צפונה לאורך הצוקים ונוחת ע"י מחסום החיילים בנח"ל אבְנֵט.
שוב מגיעה ניידת משטרה. מה הם רוצים? איזו עבירה בדיוק עשיתי הפעם?
- "אתה עברת את הגבול!"
- "מה?!! גבול?!! איזה גבול?! איפה יש כאן גבול בסביבה?"
- "אדוני, אל תתווכח! אתה עברת את הגבול! עכשיו קח את הציוד שלך ובוא איתנו."
- "אבל אין כאן שום גבול בסביבה" – אני מראה להם את המפה ומנסה להסביר. לשווא. הם החליטו שעברתי על הגבול ועכשיו צריך לעצור אותי.
רק בנס, ממש ברגע האחרון מופיע פתאום אשר, וכנראה יש לו השפעה טובה על השוטרים. כי אחרי דין ודברים, הסברים וצעקות, הם ניאותו לשחרר אותי, אבל בתנאי כמובן ש- "ל א א ע ש ה א ת ז ה י ו ת ר…!"
באביב 2001 היו כמה ימים עם תנאי טיסה טובים במיוחד, בהם עשינו טיסות נהדרות, והגענו לגבהים עצומים. המראתי מיבנאל, לתוך טרמיקה שלקחה אותי צפונה ומערבה, חלפתי מעל עילָבּוּן ב3100- מ', ונחתתי ע"י קיבוץ נתיב-השיירה בפאתי נהריה. נוחת, מקפל, ומגלה את הניידת שעצרה בסמוך אלי, על הכביש הראשי.
ושוב אותם שאלות טיפשיות ואותן טענות בדבר עבירה שעשיתי, בלי להגיד לי באיזו עבירה מדובר, ואותן צעקות בקשר. אלא שאני כבר בר-ניסיון, ואחרי כל כך הרבה מפגשים כאלה עם המשטרה, יש לי כבר פק"ל, ואני מפעיל אותו:
ראשית, שוטרים אוהבים רשיונות. זה מרגיע אותם, מוציא להם מעט מן הרוח מן המפרשים. לעבריינים אמיתיים אין כנראה רשיונות. אז אני מציג לפניהם את "רשיון הרחיפה", רשיון טיִס, רשיון נשיאת נשק, רשיון נהיגה ורשיון משיט יאכטה. בנוסף, שוטרים תמיד אוהבים לשמוע שמדובר בנציג מכובד של כוחותינו, אז אני מוציא את תעודת טיָס חיל-אוויר הישנה שלי ומכריז שאני טיס קרב במילואים (בגיל 57 מתי עשיתי מילואים בפעם האחרונה?…). אחרי עוד תעודה או שתיים הם משתכנעים שאני לא חַמָסניק מסוכן. עכשיו צריך לבנות תדמית שארגון גדול ומכובד עומד מאחורַי: אני מסביר שפעלתי במסגרת 'האגודה הישראלית למצנחי רחיפה', וכי טסתי על פי נוהלי 'האגודה', כפי שהם מתפרסמים ב'ספר העזר למבצעים' של האגודה. שוטרים תמיד מגלים יחס של כבוד לספרי עזר, ולכל מה שקשור למבצעים.
- "נוהלי הטיסה שלנו נקבעים ע"י "האגף לתעופה אזרחית במשרד התחבורה". אגפים ומשרדים ממשלתיים תמיד עושים רושם טוב על שוטרים, ואני מקפיד לבטא את המילים בחרדת קודש!
אני לא נותן להם צ'אנס וממשיך בהצגה. עכשיו השיטה היא להמציא חוקים ולהוכיח שלא עברתי עליהם.
- "אנו נדרשים לקבל אישור לטיסה רק כאשר אנחנו טסים ממצפה פאר בגליל העליון. לא טסתי משם, ולכן לא הייתי צריך לבקש אישור לטיסה." אני ממשיך וממציא נְהלים, אשר ייתכן והם אמיתיים וייתכן שלא: "מותר לנו לטוס רק בסופי-שבוע כשחיל-האוויר לא טס; והיום זה סוף שבוע. אסור לנו לטוס מעל הערים הגדולות ומעל שדות תעופה פעילים, ולא עשיתי לא זה ולא זה. אסור לנו לטוס מעל 5000 מטר, ואני לא עברתי 5000 מטר", ואני מראה לשוטר המשתאה את גובה הטיסה המירבי על מכשיר הוָוריומטר. אין נוהל כזה, כמובן, אבל כל נוהל נוסף שלא עברתי עליו כביכול –הוא רק לטובתי.
עכשיו מגיע ענין הקִרבה לגבול. הרי ברור לכל שוטר כי אסור לטוס בקרבת הגבול. עלי להמציא את הנוהל המתאים, שתוֹאֵם למרחק שלי כרגע מן הגבול. אני נמצא כ7- ק"מ מן הגבול, אז אני אומר: "על פי חוקי מִנהל התעופה האזרחית אסור לנו לטוס בקרבה של פחות מ3- ק"מ מן הגבול, ואני עכשיו רחוק מזה." אילו הנחיתה והמפגש עם השוטרים היה במרחק של שני ק"מ מן הגבול הייתי מעדכן את ה"נוהל" בהתאם…
- "וחוץ מזה, נשיא אגודת מצנחי הרחיפה הוא אסף חפץ, המפכ"ל שלכם לשעבר. אתה רוצה שאשיג לך אותו בטלפון והוא יסביר לך שלא עברתי שום עבירה?"
השיטה עובדת טוב. שוב חילופי הדברים הרגילים במכשיר הקשר, עם הווֹליוּם פתוח עד הסוף, "מדובר ב-"… ו"מדובר ב-…", ובסוף הם מקבלים הוראה לקחת את הפרטים שלי ולשחרר אותי.
- "אתה חופשי ללכת עכשיו" - אומר לי השוטר, כאילו הוא מוותר ועושה לי טובה גדולה – "א ב ל ש ל א
ת ע ש ה א ת ז ה י ו ת ר…!"
ספרד, יולי 2001. המראתי מן האתר המפורסם ב-Piedrahita. טסתי טיסה יפה, עשיתי 58 ק"מ. את הטרמיקה האחרונה פספסתי, ועכשיו אני גולש מעל העיר העתיקה Âvila, ואינני מוצא עוד עילוי. אני מאבד גובה מעל גגות הרעפים האדומים, מתרשם מן החומה האדירה המקיפה את מרכז העיר, שסמטאותיה כה צרות ומפותלות עד שאינן מאפשרות לראות מן האוויר את האנשים והמכוניות על הקרקע.
ייתכן ויש טרמיקה מעל הגגות האדומים, הם ודאי לוהטים בשמש הערב. אך נחיתה אחת על גג של בית בצרפת הספיקה לי, ואני מוותר, וגולש אל מחוץ לעיר לנחיתה. אני מוצא שדה קוצים רחב, ממש על גבול הבתים הקיצוניים של העיר, נוחת, אוסף את המצנח, ומחפש מקום מתאים לקפל. ואז אני מבחין ב… מכונית משטרה שנעצרת על ידי, ושני שוטרים יוצאים ממנה וניגשים אלי.
אתם יודעים איך אומרים בספרדית " ו ש ל א ת ע ש ה א ת ז ה י ו ת ר…!"?
