כמון 11-04-2004

תחקיר אישי ששוחזר מפורום בטיחות ואוויראות של רוני לזר:

נושא: דוח תאונה בכמון 11.4.2004

תאריך: 15/04/2004

מאת: אורן קלדניצקי

מצורף דו"ח תאונה שלי מתאריך 11.04.2004.

כרגע אין ממש טייס ראשי ולא אחראי בטיחות, לכן אני מפרסם אותו פה בפורום.

בגלל שזה לא פרסום רשמי, גם הדו"ח לא רשמי. הבאתי כאן את כל סיפור הטיסה (כל השלוש דקות ...) ולא רק אוסף עובדות.

נתונים:

וותק: שנה ורבע

נסיון: 25 שעות טיסה בחצי שנה האחרונה, רובן בהרים.

דרגה: 2

הכשרה: מצבי חירום

ציוד: מצנח אפקט 36 . רתמה קונטור עם כל ההגנות. קסדה מלאה.

11.4.204 , שעה 13:30 בערך.

הגעתי עם עוד שני מרחפים לעמדת ההמראה בכמון. התנאים בעמדה היו סבירים - משב מזרחי קל (טרמלי) פעם בכמה דקות, וביניהם אפס רוח. בעמדה היו עוד שני אנשים שהתכוננו להמריא. לאחר אי אלו נסיונות המראה כושלים, שני מצנחים יצאו לאוויר, וטפסו מיד גבוה מאד.

בינתיים המשבים שינו כיוון למערב ודרום, והיה נראה שהיום נסגר. ב 14:10 התגלו שאריות של משבים חלשים מדרום מזרח, עד 5 קמ"ש. חיכיתי למשב של 3 קמ"ש בערך והנפתי קדמית.

נתתי ריצה פראית במורד העמדה, התנתקתי, וגיליתי, לצערי, שאני טס ישר לתוך הצמרת של השיח הגדול שצומח במורד העמדה, כ 15-20 מטר ממני ומתקרב במהירות. בגובה של פחות משני מטר ובמהירות איטית לא רציתי לפנות הצידה מחשש לשקיעה מהירה וכניסה בקרקע. פניה קלה, לעומת זאת, לא הייתה מספיקה. שחררתי ברקסים ונתתי למצנח לצבור מהירות. כשלושה מטרים לפני השיח הרמתי רגליים, משכתי ברקסים לחזה, ובעזרת העילוי הרגעי והמטוטלת הרווחתי את המטר החסר. עברתי מעל השיח והרגשתי את הצמרת שלו מלטפת את הרתמה מלמטה. בלמתי את החופה שרצה קדימה, ויצאתי החוצה. "לטוס דרך עץ - זה עוד לא קרה לי", חשבתי לעצמי, "נו טוב, תמיד יש פעם ראשונה" . לא שיערתי שהפעם השניה נמצאת פחות מחמש דקות ממני.

טסתי החוצה ופניתי ימינה (דרומה) לאזור בו טיפסו שני המצנחים שיצאו לפני. פיפס פה ופיפס שם, אבל לא תפסתי שום דבר משמעותי. המצנחים שהיו קודם 1000 מטר מעלי הראו שהטרמיקות קיימות, רק צריך למצוא אותן. בצעתי סיבוב חיפוש מעל הפתחה של הואדי, ומצאתי את עצמי בסינק של 3.5- . כמה שניות עוברות, והסינק נדבק לי לתחת ומסרב לעזוב. בנקודה הזו החלטתי שאני גבולי עם הגובה ובצער רב פניתי לשדה הנחיתה. ראיתי שאם אני לא יוצא מהסינק, אני אפילו לא מגיע לשדה. אבל יצאתי ממנו , והגעתי מעל קו המתח שמצפון לשדה (מיקום: אני מדבר על קו המתח שצמוד לכביש שצמוד למדרון הדרומי של הכמון) עם גובה של 70 מטר בערך. תכננתי להנמיך מערבה לאורך קו המתח, להסתובב 180 שמאלה ולנחות מזרחה.

טסתי מערבה, ופתאום בום! הרגשתי שאני נשאב למעלה, הואריו צרח 3.5+ למשך שניה, והשתתק. הטרמיקה הייתה צרה מידי, ואני הייתי קרוב מדי לעמודי החשמל, לכן לא ניסיתי להסתובב והמשכתי לטוס ישר. כעבור כמה שניות, בום! אותו סיפור בדיוק, ואחר כך שוב. החופה רצה קדימה ואחורה, וראיתי שהטרמיקות הצרות האלה יוצאות מעל העמודים של קו המתח. התחלתי לחשוב מחשבות אופטימיות על low save , ושאולי אני בכל זאת אצליח להוציא משהו מהטיסה הזו. הסתובבתי 180 מעלות וחזרתי מזרחה לאורך קו המתח. הטרמיקות היו באותו מקום, ושמתי לב שמשום מה הם לא עולות ישר, אלא סוחפות אותי צפונה לכיוון ההר (לא הייתה רוח דרומית משמעותית כך שלא ציפיתי לזה). בשלב הזה התחלתי להרגיש שמי שלא במקום זה דווקא אני. החופה רצה בפראות אחורה וקדימה בכל טרמיקה, וראיתי שאני מתקשה לשלוט ולא ממש נהנה מהמצב. עוד אני חוכך, ולפתע יד נעלמה תופסת את כנף שמאל ומושכת אותה בעוצמה למעלה וצפונה. הואריו כמעט נחנק מרוב התרגשות (5+) וכנף ימין מתקפלת לחלוטין. פתחתי את הקריסה תוך כדי סיבוב מבוקר של 180 ימינה. המשכתי בחזרה עד לקצה המערבי של שדה הנחיתה, תוך כדי עליה ל 130 מעפ"ש בערך. כאן הגעתי לנקודת ההחלטה. היו לי שתי אפשרויות:

- להתרחק מהטרמיקות האלימות, לפנות שמאלה, לעשות שתי שמיניות ולנחות, או

- לנסות את מזלי עם הטרמיקות, לחזור 180 לאחור ולגרום לטיסה הזו להיות יותר משלוש דקות גירזון למטה, ועוד ביום המוצלח מאד הזה.

---

כאן עשיתי בחירה שגויה. אמרתי לעצמי שאני אסתדר עם התפעול, שבגובה מעל 100 מטר הטרמיקות כבר פחות פראיות, ובכלל, שיהיה בסדר.

לדעתי רצף האירועים הלא מוצלח המפורט למטה התחיל בנקודה זו.

---

חכם סיני עתיק אמר פעם "עדיף להיות על הקרקע ולהצטער שאתה לא באוויר, מאשר להיות באוויר ולהצטער שאתה לא על הקרקע". בחלק הראשון הייתי הרבה פעמים, אך עמדתי להיות בפעם ראשונה בצד השני של המשוואה הזו - ולגלות שאותו חכם צדק ב 200%.

הסתובבתי 180 שמאלה, וחזרתי מזרחה מעל הקו מתח . טרמיקה ראשונה עברה בשלום. השניה גררה אותי בכוח לכיוון ההר. מצאתי את עצמי מעל תחילת המדרון, בתוך סינק עצבני, כשהחופה קופצת לכל הכיוונים (ואני בעקבותיה) עם קריסות קלות בטיפים. מכאן הרגשתי שאני כבר לא המפקד של המצנח. בין הנסיונות להחזיק את החופה מעל הראש, הצלחתי לכוון את המצנח החוצה מההר לכיוון דרום מזרח. הגעתי מעל הכביש תוך איבוד גובה משמעותי, והתכוונתי לחצות אותו אל שדה הנחיתה.

בערך מעל הפינה הצפון מזרחית של השדה תפסה אותי אותה היד הנעלמה מקודם. הרגשתי שאני ממש נתלש מהמקום ונזרק למעלה וצפונה. הטרמיקה לקחה אותי בערך מעל אמצע המדרון הדרומי של הכמון. במקביל ראיתי שהמצנח פונה עצמאית 120 מעלות שמאלה, ואני טס ישר אל תוך ההר. אמנם הייתי יותר ממאה מטרים מעל שדה הנחיתה, אבל אלה נהיו מעט מאד מטרים מעל אמצע המדרון. מבט זריז לואריו הראה סינק של 5.5- . מבט זריז למטה הראה שיש לי כ 5 שניות עד להתרסקות הבלתי נמנעת.

להערכתי לא יכולתי להספיק לסובב את המצנח החוצה מההר, וגם אם כן, שיפוע השקיעה שלי היה גדול בהרבה משיפוע המדרון, ולא רציתי להסתכן בנחיתת גב. המשכתי באופן יזום את הסיבוב הספונטני שמאלה עד שטסתי מקביל למדרון מערבה. המצנח כמעט לא הגיב. הרגשתי שלקח לי בערך שעה להשלים את הפניה הזו, אבל אולי זה היה סובייקטיבי.

הכמון משובץ בעצי אלון קטנים (2 - 3 מטר) ובסלעים. ערכתי עם עצמי התייעצות מהירה, והגעתי למסקנה שבנסיבות הנוכחיות, לנחות על עץ זו האופציה המועדפת. בחרתי עץ שנראה רך (...) ברדיוס של שלוש השניות שנותרו לי, והתכוננתי למפגש. חשבתי על התאונה של אלון רותם במבוא חמה מלפני 8 חדשים, וקיוויתי שאני אצא מזה בלי שברים פתוחים. ממש לא התחשק לי שיסתובבו לידי אנשים ויסתכלו לי על העצמות. זה פשוט לא נראה טוב.

התלבטתי אם לבצע פליר, כי ירדתי בדיוק לכיוון העץ הרצוי, ופליר מלא עלול לגרום לי לפספס אותו. רגע לפני הפגיעה משכתי קצת ברקסים (כתפיים +) וכנראה שזה הספיק. פגעתי בצמרת של העץ שבחרתי, עפתי ממנו בחזרה למעלה וירדתי על העץ מאחוריו. הרגליים שלי נתפסו בענפים של העץ השני ,עפתי קדימה מהתנופה ונתתי גלגול לפנים דרך כתף שמאל ישר על פיסת האדמה היחידה שהתחבאה בין כל הסלעים בסביבה (סוף סוף הבנתי למה הלכתי לחוג ג'ודו בכיתה ד' ...).

שכבתי על הגב כדקה ועשיתי ספירת מלאי. רגליים ידיים, גב, ראש. מצאתי לשמחתי שהכל במקום ונראה מתפקד כשורה. הקסדה והגנת הגב ברתמה הראו לי שאני לא סוחב אותם סתם. בלי שני הפריטים האלה העסק היה נגמר אחרת. המצנח ירד על העץ מאחורי והתנפנף לאיטו ברוח המערבית הקלה.

לבסוף קמתי, הודעתי למרחפים שבאו איתי על מיקומי ועל התנאים בשדה הנחיתה, אמרתי שהחינו, והתחלתי בעבודת המקרמה.

בערך 3 דקות אחרי ההתרסקות הגיעו אלי כמה חברה מהכפר למטה, שבאו לבדוק אם אני נושם. נראה לי שהם קצת התאכזבו לראות שהכל בסדר אחרי הפיסטון העצבני שהם דפקו (עד אמצע ההר), אבל ככה זה בחיים...

כמה דקות אחריהם הגיעו כל הג'מע הרגילים מכפר סלמה, שהבינו שאני כבר לא אגיע לשדה הנחיתה, ובאו לראות מה קורה. אמנם הם נוטים להיות די מעצבנים לפעמים, אבל הפעם הם עזרו לי ביותר ועשו עבודה מצוינת.

בעזרתם תוך 10 דקות המצנח ירד מהעץ, נכנס לתיק, וירדנו ביחד למטה.

ממה שהצלחתי להוציא משני עדי ראיה לתקרית (שהתרחשה מעל הבית שלהם), הבנתי שהסיבוב הספונטני לתוך ההר נגרם כתוצאה מקריסה 50% או יותר של כנף שמאל. לדבריהם הקריסה (או אולי הפתיחה שלה ?) לוותה בקול נפץ כה עז, שהם חשבו שנפלתי למטה כי התפוצץ לי המצנח (???).

אני לא ממש שמתי לב לקריסה או לקול נפץ. מצד שני הייתי באותו רגע עסוק בלהבין איך מרגיש חתול ששכחו אותו במייבש כביסה, כך שיכול להיות שפספסתי את הנקודה הזו.

כשעה לאחר הנחיתה הרוח נהיתה מערבית חזקה עד חזקה מאד.

שני המרחפים שנשארו העמדה לא המריאו

הלוג בואריו הראה טיסה בין 5+ ל 7- .

נזקי גוף: קצת מכות יבשות ושריטות קלות.

נזקי ציוד: קצת מכות יבשות ושריטות קלות.

לקחים (שלי):

במילה אחת: היבריס.

בכמה מילים:

כל העניין הוא שיקול דעת - לדעת מתי לוותר. הייתי צריך לוותר על הניסיון לתפוס טרמיקות אלימות כל כך בגובה נמוך כל כך. מהרגע שהטעות הזו נעשתה, אני לא בטוח שהיתה דרך תפעולית לשנות את סוף הטיסה.

תנאים: צריך לדעת שליום מצוין שכזה, בו אנשים הגיעו ל 3000 מטר, יש גם את הצד השני, ולהיזהר הרבה יותר מחוסר יציבות בגובה נמוך.

ציוד: זה לא חדש, אבל זאת עוד הוכחה ש א ס ו ר לטוס בלי רתמה ממוגנת (קסדה זה ברור). זה נכון עבור נסיון המראה שהתחרבן או נחיתה לא מוצלחת. על אחת כמה וכמה, עבור תאונות יותר משמעותיות כמו זו שעברתי.

הכשרה: קורס מצבי חירום - נתן לי את הכלים להתמודד עם המצב בו החופה מאחורי מלפני ומצדדי (ולא מעלי). אמנם לא הצלחתי למנוע את הפגיעה בקרקע, אך הצלחתי לבצע אותה באופן יחסית מבוקר. כמו כן, אם כבר עשית שטות ונכנסת למצב חירום, ישנה חשיבות רבה לשמירה על קור רוח בתפעול, ואני חושב שהקורס תורם גם לזה.

הכשרה: אני דרגה 2 (טרם עשיתי קורס דרגה 3) . לדעתי , זה לא ממש רלוונטי למקרה הנוכחי. אני אשמח לשמוע דעה מאנשים עם יותר נסיון.

מזל: בטיסה הזו היה לי כזה יותר משכל.

כל הכבוד ותודה: לכמה מתושבי כפר סלמה, שהשקיעו בטיפוס והגיעו אלי מיד לאחר הנחיתה. המרחפים איתם נסעתי עדיין היו בעמדה, והיה לוקח להם הרבה זמן להגיע אלי במקרה של פגיעה רצינית. אמנם לא הייתי זקוק לסיוע, אבל היה טוב לדעת שמישהו מסתכל .

תגובה: נושא: לאורן

תאריך: 15/04/2004 07:17:31

מאת: עמוס פרל

כולנו שמחים שהכל נגמר בשלום

קורס מצבי חירום לא נותן לנו רישיון להתנסות ולשהות באויר בתנאים מגבלתיים.

לכל אחד מאיתנו קרה שעשה איזה שטות . ישנם חברה שמרחפים שנים ללא תאונה אחד הסיבות שהם יודעים מתי לוותר.

גם בתחרויות האחרונות ראיתי מרחפים וותיקים שיחסית ירדו לנחיתה מהר וזאת בגלל תנאים מגבלתיים .

לכן נאמר לסיום טרמיקות לרוב עם טיסות בטוחות.

תגובה: בקצרה

תאריך: 15/04/2004

מאת: איתי לנואל

1. כל הכבוד על האומץ שבפרסום הדברים, על מנת שאחרים ילמדו וישכילו (שבוע קודם יש מי שנחת שם על עץ אחר ולא משתף).

2. זה לא דו"ח תאונה, זהו תאור המקרה מצד הטייס.

3. המקרה שלך מתייחס שוב לאותה קונברסיה קלאסית אשר בה טסת יום קודם (הודעה אחת למטה בפורום), לו עברת שיעור תאוריה של קורס דרגה 3 היית מזהה את הסימנים בעמדה.

כפי שכתבתי בתגובה לסיפור הקודם: לאותה קונברסיה יש צד יורד אלים.

4. הטרמיקות אותן הזכרת אינן טרמיקות! אלו הן מערבלות וחיתחותים הנגרמים על ידי הקונברסיה והרוטור.

5. במבחן התאוריה של קורס דרגה 1 מופיעה השאלה הבאה:

רוח משבית מכיוונים שונים בעמדת ההמראה מסמנת:

א. תנאי דאיה טובים.

ב. מזג אויר סוער ומסוכן.

ג. לא חשוב אם הרוח משבית רק הכיוון.

ד. רוח לא יכולה לנשב מכיוונים שונים.

נסה לענות על השאלה שוב בפעם הבאה שאתה נתקל בתנאים אלו.

6. הכמון מועד לפורענות בנושא חילופי רוחות מהסיבות הבאות:

• העמדה נמוכה מהפיסגה.

• העמדה נמצאת בסוף שרשרת גבעות ומוקפת מצפון ומדרום בואדיות גדולים אשר גורמים להאצת הרוח המערבית.

• העמדה פונה לתוך ואדי גדול, התחום מצידו המזרחי בהר הזהה בגובהו לעמדה.

7. חוק ראשון במעלה בקורס דרגה 1 ובקורס מצבי חרום מתייחס לשמירת כיוון.

במסגרת הטיסה "במכונת הכביסה" בה היית, יש להסתכל קדימה ולשמור כיוון החוצה מההר. במידה "ויד נעלמת" מושכת את החופה שמאלה, יש להשען ימינה, למשוך ברקס ימין ולשמור כיוון החוצה מההר.

נחיתות בטוחות.

איתי לנואל

שמיים מצנחי רחיפה.