זה היה סיפור של חורף

2 סיפורים מקסימים וקלילים מאת טל קנב, האחד על טיסה בחורף, והשני על טיסה באביב -

הסיפורים נלקחו מתוך גיליון מס' 19 של המגזין "כנפיים", יולי 1997.

זה היה סיפור של חורף, לא יותר...

נסענו לכמון/הר הארי. בדרך טלפונים מכל העולם, כולל שיחת הנימוסים המקובלת עם חיל האוויר. איתמר גורס, ש"כדי לעוף כמו ציפור לא צריך להשכים כמו ציפור." אילן התנגד נמרצות, אך הם היו באתר ההמראה כשעה לפנינו ודיווחו על רוח צפונית בהר הארי.

עצרנו בצד הדרך, חברו אלינו אשר וחגי והחלטנו לתלות את תקוותנו בבית רימון. מייד כשהגענו התקנו סרט רוח ומדננו כ- 20-24 קמ"ש עם משבים של עד 28 קמ"ש מול חרטום (כן, אני יוצא חיל הים).

שמונה מכוניות הגיעו תוך כעשר דקות ושפכו מקרבן חרמני תרמיקות מושבעים ושני גולשים. לחברים נראתה הרוח חזקה יותר. לי נראה שגם בטעות מדידה של 30% אני עדיין מספיק מהיר. רחובות עננים כדוגמת אלו שהיו בשמיים באותו היום לא מוצאים כל יום.

לאחר כ-20 דקות באתר, ה"סייקלים" המשיכו באותה תדירות ועצמה, כך שהתחלתי להתארגן. לבושי כלל: סרבל וארבע שכבות ביגוד חורפי, מגיני ברכיים, שני זוגות כפפות, כובע גרב וצעיף. הכנסתי לרתמה בלסט של 10 ק"ג מים, כך שאני יושב על המשקל העליון של הפוטורה, אהובתי (כן, אני רווק).

בשעה 11:40 אני רתום ואופטימי, כשכל הפירוטכניקה מכוילת ובדוקה. פרסתי כ-10 מטר אחורה מהמצוק. שמיים, אני מוכן! מאחר וגם מכונת מלחמה כסטי"ל (זוכרים - חיל הים) זקוקה לעוגן חזק, ביקשתי מרון שיחזיק אותי. הטירונים שבחבורה שאלו אם לעזור להחזיק. אז חברים: אם אחד לא מספיק, אל אל תצאו לאוויר. נכון, רון הוא בהחלט יותר מאחד, וגם יש לו לב של שניים. בכל זאת, גם רון מתכנס ל-9 ספרות ת"ז (כולל ביקורת) כמוני, ואני שוקל בקושי 65 ק"ג.

חיכיתי לסוף משב. משב נגמר, הפוגה קלה, הנפתי ויצאתי בקלות. תוך שתיים-שלוש דקות הרוח עלתה ל-30 קמ"ש והמשבים ל-35 קמ"ש. הספיד סיסטם נכנסה לעבודה מאומצת.

ניתוח מצב: אני נמצא בין שני רחובות עננים, בגובה 550 מטר, כאשר הרוח צפון מערבית חזקה. מסקנות: לטוס כקילומטר וחצי לאורך הרכס, עד שאגיע אל מתחת לרחוב העננים שעובר ממזרח לי.

מסקנה שנייה: אני חייב להחליט על תרמיקת יציאה לקרוס כבר לאחר סיבוב אחד בלבד, כי אחרת אני ב"לי סייד" ועלול להיכנס למערבולת גב ההר.

יישום: טס מזרחה עד מתחת לרחוב ומחפש את התרמיקה שתעשה אותי מאושר.