כל ההתחלות

מה הביא אותנו לספורט? הסיפורים של כולנו..

באתי הביתה, יעל גולדמן

יוני 23, 2009.

"כשאני מביט למעלה, משתלט עלי כישוף, והרוח מספרת שאני יכול לעוף..."

12 שנים עברו מאז התרסק לי החלום. שנה וחצי מאז הגשמתי אותו שוב.

מאז ומעולם חלמתי והזיתי שאני עפה. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה, צועדת בדרך הביתה מבית הספר עם הראש בעננים: מדמיינת את עצמי רוכבת על ענן כמו דובון אכפת לי או רוכבת על האווז "מולי" כמו נילס הולגרסון. זיכרון נוסף הוא מהפעם הראשונה שיצאתי עם אבא להעיף עפיפון... חזרתי הביתה עם תחושת החמצה: למה אני לא יכולה להיות גמד קטן שיכול לעוף ביחד עם העפיפון?

ביום שהשתחררתי מהצבא, והיה ברשותי סכום הכסף הדרוש, תלשתי מארון הבגדים את הפרסומת המצהיבה של מועדון "עגור". קיבלתי את הכתובת וכבר למחרת התייצבתי במועדון בבת ים. קיבל את פני זאב אינגבר. "אני רוצה ללמוד לטוס על גלשן אוויר!" אמרתי לו. כשהייתי בת 9 ראיתי לראשונה גלשן אוויר בסדרת הטלוויזיה "מקגייוור". זה היה מבחינתי הכי קרוב לאוויר שיש. "אין בעיה חמודה", אמר לי זאב. "אם תצליחי להרים את הגלשן ההוא", אמר והצביע על אחד הגלשנים אשר נחו ארוזים בפינה, "ולהזיז אותו מהפינה הזו של החדר, לפינה ההיא של החדר – את מקבלת את הקורס במתנה". לא הצלחתי. "יותר מתאים לך מצנחי רחיפה" אמר לי, והושיב אותי לצפות בסרט אקרו. נדלקתי. הרי זה בדיוק להיות הגמד הקטן שעף ביחד עם העפיפון!

בלי היסוס הנחתי על שולחנו את התשלום הנדרש לקורס בסיסי-גובה-רכס, בידיעה שאם אני מחליטה לפרוש באמצע: אין אפשרות לקבלת החזר כספי: "אין סיכוי שאני פורשת באמצע... פשוט אין סיכוי!!!"

הטיסה הראשונה בקורס הבסיסי בגבעה, הייתה הפעם הראשונה שלי באוויר, על כלי טיס כלשהו.

יום שישי 19/9/97. נוסעת עם אבא למבוא חמה. עולים למבוא. לא זוכרת את ההתרגשות של הטיסה, רק זוכרת שהטיסות הראשונות מטולטלות ומפחידות. 2 טיסות ראשונות ביום שישי.

יום שבת (יום אחרי), ואני עולה שוב למבוא חמה. הפעם עם אמא, אבא וגם עם סבתא וישקה. טיול משפחתי שכזה. אבא מצלם הכל במצלמת הוידאו.

החבר (שיהיה לימים בעלי) צופה בסרט המתעד את כל ההתרחשויות ("את בסינק לכיוון המתח הגבוה, תחליטי לבד אם יש לך מספיק גובה בשביל לעבור אותם, או לנחות לפניהם...") - וביום המחרת, מכריז אהוב ליבי: "או אני או המצנחים!"

אהבה גדולה היתה לנו אז. לא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיו, והוא היה שם קודם. לא ממש האמנתי שהוא מדבר ברצינות. לא האמנתי לו שהוא באמת יעזוב אם אמשיך.

לפני הטיסה החמישית, תדריך שדה נחיתה למרגלות הגלבוע, הוא מתקשר לטלפון הנייד ואומר לי משפטים שלא מאפשרים לי לעלות יחד עם כולם. אני מתקפלת הביתה. ריב גדול... מיליון דמעות - אבל בסופו של דבר אני פורשת מהספורט, עוד לפני שממש נכנסתי אליו.

השנים חולפות. עבודה. חתונה. אימהות לשני ילדים מקסימים. מידי פעם אני מגניבה מבט לספר ההדרכה של זאב במדף הספרים. מידי פעם אני רואה אותם מכביש החוף, והלב נחמץ.

אח"כ בא המשבר בחיי הנישואין. ממש לא קשור לרחיפה. החיידק הרדום שהמשיך לקנן בי כל השנים - קם לתחייה מחדש.

שלושה חודשים אחרי שהתנפצה אהבתי הראשונה - גיליתי אהבה ראשונה אחרת: "ארנון הי. אתה אולי זוכר אותי? עשיתי קורס בעגור בשנת 97..."

ארנון קצת מוותר לי: אחרי שמונה טיסות בגבעה (במקום 12), אני מגיעה שוב לקורס גובה. הדרך למבוא לא השתנתה הרבה. בראשי מתרוצץ משפט אחד שיכול לתאר את ההרגשה הזו בבטן, בזמן שגלגלי הרכב שלי נחבטים באדמת הבזלת: באתי הביתה.