הבדלים בין גרסאות בדף "עקרונות היווצרות זרם גל"
(דף חדש: ''פורסם בגיליון מס' 26 של המגזין "כנפיים", ינואר 2001'': מאת: '''דורון שרמן''' כל כלי-הטיס הבלתי ממונעים (למעט כ…) |
(אין הבדלים)
|
גרסה מ־10:28, 1 בספטמבר 2010
פורסם בגיליון מס' 26 של המגזין "כנפיים", ינואר 2001:
מאת: דורון שרמן
כל כלי-הטיס הבלתי ממונעים (למעט כדורים פורחים, שהנם קלים מהאוויר) נזקקים לזרמי אוויר עולים על מנת להרוויח גובה או להישאר באוויר.
קיימים שלושה סוגים עיקריים של זרמים עולים:
- זרם רכס (עילוי אורוגרפי)
- זרמי אוויר חמים (תרמיקות)
- עילוי גלי הרים (Lee Waves).
זרם רכס מאולץ לעלות למעלה עקב הימצאות רכס כמכשול לזרימה, כשהרוח נושבת בניצב לכיוון הרכס. זרם כזה עולה לגובה לא רב מעל הרכס, כשהוא מושפע מעוצמת הרוח ומגובה הרכס (עשרות או מאות בודדים של מטרים). זרם רכס יכול להתקיים שעות רבות וקל מאוד לזהות את נוכחותו - כל שנדרש היא רוח בכיוון כללי ניצב לרכס תלול וארוך. לדוגמה: רכסי געש ונתניה, המשמשים ברוחות מערביות ודרום-מערביות גם את טייסי מצנחי הרחיפה והגלשנים וגם את טיסנאי דאוני הרדיו. רכס זה מתנשא לגובה של כ-60-70 מטר מעל פני הים, וברוח מערבית הוא מייצר זרם רכס שיכול להגיע עד לגובה של כ-200 מטר (המחשה באיור 1).
התרמיקה היא זרם אוויר חם ביחס לסביבתו, ולכן קל מהאוויר הקר יותר בסביבה. תכונה זו הופכת אותו לזרם עולה, העשוי להגיע לגובה רב כשהיציבות האטמוסספרית שלילית.
עקרונות זרמים אלו תוארו בהרחבה במאמרי שהופיע בגיליון מס' 20 של "כנפיים" ("[[עקרונות היווצרות זרמי אוויר עולים"), ובמאמרו של ארז עופר בגיליון מספר 12 ("יציבות מזג האוויר".