הבדלים בין גרסאות בדף "לטוס - כמו ציפור"

גרסה מ־08:30, 17 באוגוסט 2010

מאת: איתמר נוינר, גיליון 15 של החוברת "כנפיים", מרץ 1996.

איזו טרמיקה אדירה! פלוס שלוש[1], לפעמים אפילו פלוס ארבע ויותר!!! 1875 מטר מעל פני הים! נוסק מהר, מסתחרר כלפי מעלה, רוכב על כוח בלתי נראה. יד ימין מושכת בברקס, השרירים כבר כואבים. פסגות גרניט שחורות צונחות מטה תחתי, שוקעות אל תוך מעטה לבן של קרחוני שלג מבהיקים... הוָואריומֶטֵר[2] על הברך מצפצף בקצב הנסיקה: טו...טו....טו...טו… 2010 מטר. עמק שָאמוני הרחק למטה, כביש שחור מתפתל בין שדות ירוקים, בתי העיירה בקושי נראים. ריחות של חציר ואדמה חרושה נישאים בטרמיקה לגבהים עצומים. 2650 מטר ועדיין עולה מהר! ! ! טִלטולים עזים, קצה הכנף קורס לרגע בתוך מערבולת, נגרר מאחור כמו גרב מדובללת. קור אדיר חודר לקסדה, מחלחל דרך כובע הגרב, מקפיא את המצח והסנטר. שרוול הסרבל מתנפנף ברוח. 2930 מטר, והנוף - מפה ועד פינלנד! ! !

זה הוא חלום המין האנושי מִשחר ימי ההיסטוריה! הדבר המופלא ביותר שבן אדם יכול לעשות! לרחף, כמו ציפור מעל פסגות הרי האלפים! אין, ולא יהיה, דבר יותך מהנה, יותר מרגש, יותר יפה ויותר מרשים - מזה! ! !

* * *

בדיוק לפני שנתיים שכבתי על קיר המטווח בגעש עם קרסול מרוסק, ובכיתי. בכיתי על כך שלא אוכל יותר לטוס כמו ציפור. אחות שהזדמנה קיבעה לי את הרגל. האמבולנס בדרך. חברים עמדו סביבי, ניסו לנחם אותי, לעודד אותי.

מכולם אני זוכר אחד: יריב, והוא אומר לי - "איתמר, אתה עוד תחזור למצנחים ותטוס מעל האלפים!"

אמבולנס. חדר מיון. שני רופאים תופסים את הרגל, מושכים בכל כוחם, להחזיר אותה למקום, אני לופת את מסגרת המיטה וצורח. דמדומים, מיטה מתגלגלת בפרוזדור, קור, אשתי יושבת על ידי. "מתי ינתחו אותי?" - "אתה כבר אחרי הניתוח. הרגל תהיה בסדר. לך לישון."

בוקר. אור מבהיק. הרגל כואבת. "זה דוקטור שטרן, אבי שטרן. הוא ניתח אותך." חיוך מעודד, עיניים כחולות, דיבור שקט ומרגיע, מקרין ביטחון עצמי.

אחרי שבוע חזרתי הביתה, ל"מאסר עולם" של שלושה חורשים, הרגל למעלה - והמוראל למטה. החיים נעצרו. קורא ספרים, רואה טלוויזיה. מדדה עם קביים, עומד על רגל אחת. לא יכול לנהוג, לא יכול להטיס בואינג. מקורקע.

חברים באו לבקר, חברים מאל-על, חברים מהילדות, אנשים שלא ראיתי שנים. ובעיקר הסמרטפאים[3]. כולם באו. כל יום ישבו אצלי שלושה, ארבעה. מדברים על סמרטפים. מדברים על תאונות. מנתחים את הגורמים, מחפשים מכנה משותף. יש מכנה משותף, והוא נכון כמעט לכל התאונות, בארץ, וגם בחו"ל: האשמה - בטייס! לא כשל בציוד. לא תהפוכות מזג האוויר; רק הטייסים עצמם אשמים בתאונות: אלה שהמריאו כשמזג האוויר היה סוער מידי או הרוח חוקה מידי. חסרי הניסיון שעלו על מצנח מתקדם מידי, אלה שטסו על מצנח גדול מירי למשקלם, ואלה שהשתוללו ואכלו אותה... בכל התאונות, רק הטיס אשם.

שלושה חורשים ישבתי על המרפסת וחקרתי את העניין. ובסוף שוכנעתי: אם אטוס רק כשהתנאים אופטימאליים, אם אתאפק, לא אתפרע ולא אשתולל, אם לא אחרוג מן המגבלות ברדיפה אחר שיאים, אם אשמור מרחק ביטחון ממצנחים אחרים באוויר - אוכל לחזור ולטוס בסמרטף בביטחון מתקבל על הדעת.

כתום שלושה חודשים החזירו לי את הרגל, דקה, לבנה, שברירית. התחלתי לצעוד: חמש דקות אל פינת הרחוב, מנוחה וחזרה הביתה; בעשר דקות אל הכביש הראשי. אל הכביש הראשי בשבע דקות - והלאה עד הבנק. כשיכולתי ללכת חצי שעה התחלתי ללכת בשטחים קשים: על שדות חרושים... ובגעש! בוחר קו ישר על רכס הצוקים ומתחיל ללכת: עולה על הגבעות, יורד בערוצים, נאבק, צולע. ומעלי - אילן, איל ומוישלה, על מצנחי אסטרה חדשים, קוראים לי, מעודדים אותי .

"אתה עוד תחזור למצנחים, ותטוס מעל האלפים…"

כשהגעתי לשעה של הליכה רצופה - נסעתי לכרמל. מתעלל ברגל, הורג אותה. שעה הליכה, אח"כ שעה וחצי, ושעתיים. שלוש שעות הליכה על הסטופר; אם אני עוצר לרגע להביט במפה אני עוצר את השעון. ארבע שעות ועשר דקות, עולה על ההר, יורד, ושוב עולה. שש שעות ועשרים. חורש את הכרמל כמו שלא עשיתי בכל שנות ילדותי בחיפה. השכם בבוקר מתחיל ללכת, ובערב חוזר, בצליעה, בכאבים נוראיים. ובבית - פיזיותרפיה. שעות על גבי שעות: עולה על האצבעות, יורד. מכופף ומשחרר. מעליות הן מחוץ לתחום עבורי; רק מדרגות, אפילו לקומה ה40-.

חצי שנה מאז יצאתי מהגבס ואני כבר הולך שמונה שעות. נטו, על הסטופר. עוזב את הכרמל ועובר למדבר יהודה. מנווט עם מפה של 000 1:50, גומע קילומטרים, לבד.

ובמשך כל הזמן, החלום - לחזור למצנחים, להתמרכז על טרמיקה טובה ולעלות איתה לעננים. כמו הגזר התלוי מול עיני החמור אני הולך אחרי החלום הזה, נאבק – וחולם על הטרמיקה. "לטוס מעל פסגות האלפים" -

החלטתי לחזור לסמרטפים בשני שלבים: ראשית - על הצוקים בשפת הים, שם אין צורך לרוץ בהמראה ובנחיתה. אעשה זאת כשאצליח לקפוץ מכיסא לרצפה. התחלתי להתאמן: עומד על ספר - וקופץ לרצפה. מן המדרכה שלפני הבית – לכביש. ממדרגה גבוהה – לדשא. ובסוף - במלון במנצ'סטר: קפיצה ראשונה מכיסא לרצפה!

בחיל ורעדה שאלתי מצנח XP , נסעתי לגעש וטסתי. שנה ויום אחרי התאונה.

אמרו לי כי אחרי שנה תהליך השיקום נגמר. אך אני התעקשתי, והמשכתי להתקדם. חמישה-עשר חודשים אחרי התאונה אני מתחיל לקפוץ על רגל אחת: שתי קפיצות, חמש, עשרים ושתים, 135 קפיצות על הרגל הדפוקה!

החלטתי לטוס בגובה כאשר אוכל לרוץ עשרים דקות. התחלתי באימונים: בהתחלה חמש דקות. והבן שלי צוחק עלי: רגל אחת רצה - רגל אחת הולכת! אחרי כמה חודשים אני כבר רץ עשר דקות ומוסיף לרבע שעה. רץ - וצולע, רץ - ומקלל, בייחוד קשה לי בעליות. שנים רבות רצתי באותו נתיב - וכלל לא היו בו עליות…

בסוף הגעתי לעשרים דקות רצופות של ריצה - ונסעתי ליבנאל לטיסת הגובה הראשונה.

* * *

שנתיים בדיוק מאז התאונה. אנחנו באלפים הצרפתיים, באזור שאמוני, איתן, בֶני ואני. מזה כמה ימים אנחנו מתרוצצים בטויוטה גדולה מאתר לאתר, מרחפים, מטרמלים, נוסקים אל פסגות ההרים המושלגים.

היום נמריא מך האתר הקשה מכולם: פסגת הGrand Monte- על רכס הר המון-בלאן, בגובה 3300 מטר. בגלל האוויר הדליל צריך לרוץ הרבה יותר מהר כדי לקבל מהירות מספקת להמראה. אך בגובה כזה האוויר כה דליל שאפילו ללכת קשה. והריצה היא בתוך שלג, וברוח גב! השלג קר, והרוח על פניו תמיד נושבת מטה במדרון, בכיוון ההמראה.

עלינו עם הרכבל, וירדנו ברגל לאתר ההמראה. הרוח היורדת על פני השלג לא מצאה חן בעינינו, ולא ידענו אם להמתין לשיפור, או להמריא ככה. עד שהגיע אחד המקומיים, פרש, רץ (כמו מטורף) והמריא (בקושי). הוחלט שאני אצא ראשון. רצתי בכל כוחי, כשאני מרגיש את הרגל מתחפרת בשלג וצועקת געוָואלד. המצנח עלה ונפל.

באפיסת כוחות ובלי אויר נפלתי על השלג נושם ומתנשף כמו קטר. אחרי הרבה זמן התאוששתי. החברה פרשו לי את המצנח - וניסיתי עוד פעם. המצנח עלה מעט, ונפל. הפעם כבר הייתי גמור! ומתוסכל!!!

בֶּני המריא, ואח"כ איתן. בקושי, אבל הצליחו. רצו איזה מאה או מאתיים מטר במורד הלבן, ניתקו לשנייה ושוב פגעו בקרקע והמשיכו לרוץ אל תהום של שלושה קילומטרים.

איזה תסכול!!! עוד סמרטפאים צרפתיים הגיעו, פרשו באדישות והמריאו. ואני צריך לחזור ברגל את כל הדרך לרכבל? לסחוב את עצמי בגובה הזה עם המצנח?

שוב פרשתי את המצנח בשלג ועשיתי עוד ניסיון נפל. ייאוש!!!

ואז הגיעו שני חברה ניו-זילנדים נחמדים, מצאו אותי יושב בתוך הרתמה מדופרס ומבואס. "למה אתה יושב עם מצנח פרוש ולא ממריא?" הסברתי שאני איש זקן עם רגל דפוקה, ואיני מסוגל לרוץ מספיק מהר בגובה הזה, בשלג, ועם רוח גב.

- "אז ראשית כדאי שתמריא בכיוון מקביל לצוק ואז הרוח תהיה מהצד, ומיד אחרי המראה פנה ימינה לכיוון העמק." - לחברה האלה יש כבר ניסיון באתר הזה - "ושנית, אתה פורש את המצנח לא נכון." והם פרשו לי את המצנח בצורת האות V, משכו את מרכזו לאחור עד שכל המיתרים היו מתוחים לגמרי.

רצתי כמו מטורף! מאחור צועקים לי: "!!!Run !!!Run !!!Run!" ואני רץ בכל כוחי! רץ, ומוציא צעקה ארוכה וצרודה! צועק, צורח, כדי להתגבר על הכאבים ברגל! רץ, מושך קצת, מצליח להתנתק, נוחת שוב, מתאמץ עד הגרם האחרון, וניתק!!!

איזה טיסה! למחרת הרגל כאבה לי שבקושי יכולתי ללכת, אבל היה כדאי. המדרון ממנו המראתי הוא המדרון הצפוני, המוסתר מהשמש. בעצת הניו-זילנדי פניתי מיד ימינה, חציתי את העמק לחפש טרמיקות בצד השני.

ואיזה טרמיקה מצאתי!!! כמו ציפור התברגתי מעלה-מעלה.

* * *

משחר ילדותי תמיד רציתי לטוס כמו ציפור. כשהגיע הזמן להגשים את החלום, באתי ואמרתי:

- "שלום, אני רוצה לטוס."

- "בבקשה" - אמרו לי - "היכנס פה לקופסא, סגור את המכסה, והתחל למשוך בידיות."

- "סגור בתוך קופסא? אבל אני רוצה לטוס כמו ציפור. אי אפשר?"

- לא, בני אדם אינם יכולים לטוס כמו הציפורים."

טוב, שלושים שנה טסתי סגור בתוך קופסאות, מושך ידיות, מסובב מנופים, מזיז מפסקים. אחרי שלושים שנה גיליתי את הסמרטף, וגיליתי שאכן - אפשר לטוס כמו ציפור!!! מרוב שימחה והתלהבות שכחתי את כל מה שלמדתי בשלושים שנות טיסה. השתוללתי, התפרעתי, חרגתי מכל המגבלות - ואכלתי אותה!!!

עכשיו אני חוזר לסמרטפים, חכם, מנוסה, ועם ניסיון מר, ואני מתחייב: לא יהיה טייס זהיר וממושמע ממני!!!

* * *

[1] שלושה מטר בשניה שעור נסיקה (פלוס) או הנמכה (מינוס).

[2] ווריומטר – מד שעור נסיקה וגובה.

[3] סמרטף, סמרטוט מעופף. וסמרטפאי - כינוי לעוסק בספורט מצנחי הרחיפה.

באתר של איתמר: לטוס כמו ציפור, איתמר נוינר.