הבדלים בין גרסאות בדף "טיסה ראשונה בהימליה"

גרסה מ־13:59, 29 בינואר 2010

מאת: קרלוס אוסין, 18 במאי 2009.

הטיסה הראשונה הייתה מסרנגקוט, 25 דקות נסיעה מפוקארה. הדרך מתעקלת במעלה השלוחות המיוערות של הרכס.

אחרי 10 דקות ו 300 מטר גובה מסתיימים בתי פוקארה ומתחתנו נפרש האגם. Fewa Lake נוצץ בשמש הבוקר, פאגודת השלום במעלה הצוק המיוער ממול. באחד מהסיבובים, בעיקול שלקח אותנו לצד הצפון מזרחי, מעבר לירוק נגלה לבן, לפני כחול השמיים והעננים. לקח שניה להבין שאני צופה בפסגות המושלגות של רכס ההימלאיה.

התרגשות של מסתכל מרחוק ממלאת אותי. צפייה מתגשמת. אני מסתכל ורואה את אשר דמיינתי, מזכיר לי שאני בעצם פה. אני רואה תמונה ומשווה לתמונה קיימת בראשי. העיניים מסתכלות, המבט רואה התגשמות, וחלק משווה. אני לא בקבלה, אני בהתרגשות. למזלי אני בהתרגשות טובה. תמונה שנבנתה על חלומות, על תמונות מהאינטרנט, על חרישת גוגל ארת', על קריאת מאמרים, לא הגיעה לרמת המציאות שנפרשה מולי.

"הנה רכס ההימלייאההההההההה...", אני לוחש לעצמי, ההיי מושכת איתה את כל האוויר מהראות. הנשימה נעתקת. אנו מתעגלים פנימה עם ההר, והרכסים הקרובים בולטים לקראתנו, נחשפים במלוא הדרם, ארבעת אלפים מטרים מעלינו. ריאותיי התרוקנו, ונשימתי לא חוזרת.

חדר בית חולים. מיטה לבנה ונקייה. חלון גדול מכניס את אור הצהריים דרך וילון מרכך, לבן.

מוניטור אחד מספר שהלב שלי מפמפם בהתלהבות הולכת וגוברת. המספרים של מד הדופק מתחלפים כמו לוח הרכבות בסנטראל פארק. מוניטור שני מדווח כי נשמתך פרחה. קו עולה ויורד הפך ישר. צליל ה"טווווווווווווווווווווווווווווווו..." מביא עימו אחות בריצה.

"אני מצטערת אדוני, לא יכולנו להחזיק יותר את נשמתך..."

מבטי לא איתה. הוא צף, הרחק.

אתה מרחף עם נשמתך, גופך ממתין לשובך.

עוד לא הספקתי לספוג, ולתמונה נכנס המצאפוצרה המלכותי. רכסים ירוקים תלולים צומחים על עבר הפסגה. עשרה קילומטרים פנימה, ו3,800 מטר מעלה מסתיים היער. שלג עד מכסה את הרכסים המובילים אל משולש גרניט שחור המתרומם, כמעט אנכי, לגובה של 7,000 מטר, הפסגה המחודדת חודרת מעבר לשכבת עננים לבנים.

קבלו את המצאפוצרה, ההר היחיד בכל רכס ההימלאיה עם שם אישה. אותה, ברצוני לכבוש. בארבעת החדשים הקרובים ההר ינצנץ כמו כוכב בוהק, מחדד, ממקד, ממלא, נותן אנרגיה לניסיון נוסף בדרך רצופת מהמורות.

קשה לכתוב. נודלים, נודלים ממש טובים :-) עשו דרכם על חדרי, יחד עם מרק עוף ודייסת אורז לקינוח. אני עוד אעשה מזה "רייס סחלב". יש לנודלים טעם של אמיתי. בין זה, לבין הנוף הנשקף מחלוני, בכדי לתת לתודעתי לצוף. מזלג מתגלגל בצלחת והעיניים מרחפות בפסגות.

הרכס מתעקל חזרה על עבר פוקארה והאגם. בתי חווה קטנים מקשטים את הטראסות היורדות כל הדרך אל העמק. אזור זה נקרא "הקערה", the bowl. העמק מוקף על ידי שתי שלוחות, והרוח הקלילה הנושבת אל תוך הקערה מכיוון פוקארה והאגם, מרכזות את הבועות לטריגר אחד, מעל לסלע גרניט גבוה, לצד החווה של פרם, מתחת לעץ העגול.

האגם נראה כעת כמו מראה מנצנצת, 500 מטר מתחתינו. העמדה צופה על כל העמק לפנינו. הרכס יורד בעדינות לאורך טראסות האורז ובהמשך יורד בתלילות עד קרבת עמדת הנחיתה. דגלים נפאליים מתווספים אל שק הרוח הכתום.

התדריך היה ממצא, קצר, ולעניין. "העמדה בגובה 1470, האגם 998 מטר. שם נמצאת ,תרמיקת הבית," מצביע אל העץ העגול, "תתפסו גובה וצאו החוצה לתפוס את הבועות החזקות יותר. אל תשכחו להניף לפחות דקה לתוך המשב. שם...," הוא מצביע, מבטו עלינו לראות שראינו "בשפת האגם, איזור הנחיתה. יש לכם איזור רחב לתמרון. הרוח בשעות אלה מגיעה מפוקארה, בטווח של 45 מעלות. תאבדו גובה מעל האגם, ותיכנסו לגלישה מול שק הרוח. אחרי הנחיתה נעלה ל”Green peace” לתחקור ולבירת ניצחון על טיסת גובה ראשונה של יאן. צ'ופ צ'ופ, תפרשו כנפיים."

העיניים צורבות, אני מנגב את הזיעה מהעיניים, והגבות משפריצות זרם נוסף. נו כברררר. אני לא רגוע. חם. "שב, תשתה מים", ובתודה לקול, שתיתי.

נשר עף מעליי, חג עשרים מטר מעליי. שתיי ידיים לא יכסוהו. יכולתי לראות את הנוצות הבולטות מקצה כנפו ולאורך שפת הזרימה. הוא מסוגל לבצע תיקונים, שאנחנו לא יכולים לחלום עליהם. בדרך לחלום, מצנחי רחיפה הם הכלי האולטימאטיבי לטיפוס בטרמיקות. אין לשום כלי טיס אחר קוטר סיבוב של חמש עשרה מטר. אנחנו גם יודעים לטוס לאט, יכולים להאט את טיסתנו לכדי עמידה במקום.

המשב הגיע. אני נעמד, גב אל הרוח להנפה הפוכה, וברגע שאני מרגיש את המשיכה מתגברת, אני מאפשר לכנף רצונה, מניף ויוצא. אני בתרמיקה של מטר לשיניה, הנושאת אותי ברכות. אני טס על עבר העץ בקצה הרכס, הטריגר הנאמן של סרנגקוט. טראסות אורז מתחתיי משקפות אותי, כנף כתומה עם פס כחול בשפת ההתקפה. הכנף מתפרקת לרסיסים בטראסה מעובדת, ומתאחדת שוב במים הממתינים לזריעה בטראסה הבאה. עיניי מטיילות על פני גגות הבתים, לאורך הנחל, אל סירות הדייגים באגם. עמק רחב נפרש ימינה, ומעבר לאגם איזור לייקסייד.הלאה ממנו, מעבר לרכס שטיפסנו, משתרעת פוקארה.

הכנף נתקלת בטרמיקה, מתנגשת בה, ולרגע נשארת במקום, בזמן שאני עולה בנדנדה. “easy, boy, easy” אני אומר לכנף, משחרר ברקסים, נותן לה לרוץ חזרה ומושך ברקסים בעדינות, מאט אותה עד אשר היא מעליי.

אני בתרמיקה יפה ורחבה. אני מטה את הגוף ימינה, מאט את הכנף עם שני ברקסים, משחרר קצת את החיצוני ונכנס לסיבוב עדין ושטוח. טנדמים מעליי, מראים לי את גבולות התרמיקה. אני עולה בעדינות. התרמיקה רחבה, הטנדמים יוצרים מעגל של חמישים מטר מצד לצד, סוסים בקרוסלה שמימית. הם בסיבוב רחב, נותנים גוד טיים לתיירים, טיסה עדינה ושלווה. התיירים מסתכלים סביב, סופגים את האגם המנצנץ כחול ההופך לעמק ירוק. הגבול לא ברור, ומשתנה תמידית. טוליפים ושאר צמחיית מים מתוקים פוגשת את מי הנחל, לפני הגיעם לאגם. הנחל נחבא, לעיתים, על ידי גידולי השדות. העמק הירוק מתמזג בשלוחות עם ההרים, הגדלים עד מעבר לעננים. היום רואים גם את הפסגות. מראה קסום. הם נהנים, התיירים והטייסים, אך בעוד מבט התייר סופג מסביב, מבט הטייס מתכנס למרכז, רואה את אשר לא יוכל להגיע אליו בטיסה זו. הוא בעבודה. אני נזכר בדברי חבר שהסביר לי שהפנטזיה להיות טייס מסחרי היא לא לי. "אתה לא תוכל פשוט לטוס בקו ישר, לשמור כיוון וגובה לאורך זמן". מבט מעלה וקדימה פוגש כנף אדומה, בהמשך הסיבוב קצת מעליה כנף צהובה, מימין גבוה עוד יותר, כנף כחולה. כתמים צבעוניים נוספים גבוהים מאוד, פרפרים קוראים לי להצטרף. התרמיקה מחזיקה יפה. המכשירים מכובים, כך שאדלק אני, לא הודלקו, למען השקט. אני מגביר הטיה, נכנס עמוק יותר לתוך הקרוסלה, וקצב העלייה עולה. הכנף האדומה משמאלי, מאחוריי, מתחתיי, אני פוגש את הצהובה, מתרחקת משמאלי, טס לעבר הכחולה. אני משלים סיבוב במהירות הולכת וגדלה. אדום, צהוב, כחול, אדום, צהוב... אני מגביר הטיה עוד קצת, משחרר ברקס חיצוני כמעט לטרים. הפרפרים מתבהרים. ירוק, ורוד וסגול מצטרפים לחגיגה. מהירות הסיבוב גדלה. הקרוסלה מגבירה מהירותה, בעודי מתמגנט לליבה. האדומה והצהובה מתחתיי, בזמן שאני פוגש את הכחולה, מתקרב אל הירוקה, עם מבט מעלה לורודה והסגולה. הכנף שלי מימיני, זרועות רקדנית בלט בפירואט, גופה מתוח הצידה. אני, שוכב על ביטנה. המהירות גדלה. צהוב, כחול, ירוק, ורוד, סגול, כחול, ירוק... אני בתוך הקארוסלה, שוכב על הצד בעוד הטראסות מתרחקות מתחתיי. אני במרכז. ורוד, סגול, ירוק, ורוד, סגול, ורוד, סגול, סגול, סגול, נשר.

לאחר מספר סיבובים עם הנשר, הוא עזב, טס צפונה, ואני בעקבותיו, ממרכז אותו בין הווי ליינס, אבל זה, כבר סיפור אחר. על טיסותיי עם נשרים ועיטים, בהמשך.

ירדנו לאחר כשעתיים. תחקרנו, והבנתי שהיה לי מזל של מתחילים. מחר, נוסעים לדיקי דנדה, בתקווה להגיע לקיר הירוק.

מקור: אתר הבלוג של קרלוס.