הבדלים בין גרסאות בדף "לגעת בשמים - חלק ב"

גרסה מ־12:25, 10 בינואר 2010

"אפקט הכינרת" ריכז אותנו, 100 רחפנים מפוצצי אדרנלין, על הצוק במבוא חמה לסוף שבוע מאוורר במיוחד. מאת: יוגב ברנדט, פברואר 2007

אחרי היכרותי הראשונה עם חוויות הרחיפה, שכפי שתיארתי בחלק הקודם, השאירה אותי פעור פה נוכח כל הריגושים, החוויות, הנופים ולא אשקר, גם החששות, המשכתי בדרכי החדשה והקסומה כבעל כנף, שהפכה לי את החיים וגם את המינוס בבנק למשהו שלא הכרתי קודם.

ובדיוק כפי שבעלי הכנף נוהגים לעוף בלהקות, כך גם אנחנו, חברי "רוח הקודש", נפגשים אחת לשבוע לרחף יחדיו, בהתאם לתנאי מזג האוויר, לאורכה ולרוחבה של ארצנו היפה.

הפעם היינו בדרכנו לעמדת ההמראה שבמבוא חמה. מנוע הרכב התחנן למעט נסיעה אופקית וכבר אי אפשר היה להסתיר את החיוכים וההתנהגות ההיפר-אקטיבית של גופנו עמוס האדרנלין. הפעם לא היה מדובר בריחוף של סופ"ש, גם לא בריחוף של אמצע שבוע המצריך אישור מחלה מרופא כדי לברוח מהעבודה. הפעם מדובר באירוע של "רוח הקודש" שגולת כותרתו הוא תופעת "אפקט הכנרת".

את המושג "אפקט הכנרת" שמעתי פעמים רבות מאז התחלתי לרחף, אבל עד שלא חוויתי את האפקט בעצמי, לא הבנתי מדוע כל חבר ששאלתי לפשר התופעה, החל את הסבריו בחיוך בלתי מוסבר על הפנים. הפעם תורי להסביר, מדובר בתופעה שמתרחשת בקיץ כתוצאה מהחימום הממושך של מי הכנרת במהלך היום. לקראת שעות הערב האדמה מתחילה להתקרר, אך בגלל שזמן הקירור של המים ממושך יותר, נוצרת בועת אויר חם שעולה מעל הכנרת עד אחרי השקיעה. ומה אויר חם אוהב לעשות? בדיוק את מה שאנחנו אוהבים- לעלות! במילים פשוטות, התופעה מאפשרת להישאר באוויר עד לאחר שקיעת השמש, ריחוף מדהים לכל הדעות.

הואריו המצפצף

הגענו לעמדה והתמקמנו בין עשרות הרכבים של החבר'ה שהקדימו אותנו. נוף הכנרת ממרומי רמת הגולן נפרס לנגד עינינו ככל שהתקרבנו לקצה הרכס לעבר שאר החברים, שעסקו בהרכבת השולחנות, התאורה, המטבח המאולתר והאוהלים בהם נישן. כ-100 אנשים נרשמו לאירוע, מספר חסר תקדים בתחום הרחיפה שמונה כ-300 מרחפים פעילים בכל רחבי הארץ.

חברים נוספים הגיעו עם משפחותיהם וכולנו נאספנו לתדריך קצר הכולל הסברים על עמדת הנחיתה אי שם למטה ליד הכנרת, על אפשרות נחיתה מפנקת יותר בשדות והסברים נוספים על הרוח שמקורה בבריזה, שצפויה להיחלש ולאפשר לנו להמריא בדקות הקרובות. ובמילים אחרות - יאללה לפרוס מצנחים.

לאחר דקות ספורות שטח העמדה נראה כמו שטיח שנתפר מעשרות טלאים בצבעים שונים. מימיי לא ראיתי כל כך הרבה מצנחים. ליד כל מצנח עמד מרחף שהיה עסוק בבדיקה של הציוד, ובכיול מד הגובה שנקרא ואריומטר לגובה העמדה, שמוערך ב-500 מטרים מעל הכנרת. הואריומטר ובקיצור ואריו, חש באמצעות הלחץ הברומטרי שבאוויר את השינוי בגובה ומסמן לנו בעזרת צפצופים שונים מהו קו הגובה בו אנחנו מרחפים. צעקה של אושר פילחה את האוויר כשהצונח הראשון הרים את המצנח מעל הראש ובתום כמה צעדים התרומם לאוויר. וכמו ביריית הזינוק באולימפיאדה, החלו הצונחים אחד אחרי השני למלא את השמיים בשלל צבעים.

תחנת מוניות מעופפת

זהו, גם אני רתום, פרוס ומוכן לטעום מ"אפקט הכנרת", אך בראשי עוד עוברות מחשבות לרוב וכל תא בגופי מתרגש וחושש כאחד מהריחוף הראשון באפקט. אני אומר לעצמי שהדרך היחידה לעצור את הסאגה הזאת היא פשוט לקפוץ. אני מעיף מבט אחרון לשמיים, מתקשה לזהות את החברים המתרחקים שומע את עצמי מבפנים "אני תיכף מגיע אליכם". הנפתי את המצנח מעל ראשי, נשענתי קדימה והתקדמתי בצעדים אחרונים על קרקע מוצקה.

איך התגעגעתי לתחושה של להיות באוויר, שכנראה שום צירוף של אותיות לא יצליח לתאר אותה באמת. החיבור שלך עם עצמך ורק עם עצמך אל מול עוצמת הטבע שמתחתייך. במשך מיליוני שנים עיצבו איתני הטבע את הרמה, את הואדיות האדירות, את סימני הנחלים שעברו פה פעם ואת הכנרת, וכעת נותר לי רק לצפות מלמעלה על היצירה הנפלאה הזו בהשתאות עוצרת נשימה, חוויה רוחנית במלוא מובן המילה.

מכשיר הואריו מצפצף במרץ ועל המסך אני רואה את הספרות המראות את הגובה בו אני נמצא, 600 מטרים מעל פני הכנרת. עמדת ההמראה נראית כעת כבול צבעוני שהודבק על מכתב, במכשיר הקשר מתנהלת לה קשקשת שלא תבייש תחנת מוניות תל-אביבית, צחקוקים, בדיחות והשוואת חוויות. השמש כבר נראית מעל קו האופק ונראה שנשארה עוד שעה אחת לשקיעה ובינתיים צובע גוון אדמדם את הקרקע שמתחת.

צפצוף הואריו הופך איטי עד שמפסיק בגובה של 800 מטר, שכנראה יהיה שיא הגובה להיום. הכנרת מקבלת גוון לבנבן יפיפה, וניתן לראות דרכה את האורות של טבריה הנדלקים אט-אט, את צוק הארבל, הרי יבניאל והרחק מאחור אפילו את הר התבור. צילמתי תמונה שלימים תישאר על שולחן העבודה שלי במחשב למשך חודשים ארוכים. "מזל שלקחתי איתי מצלמה".

את המילה חוויה כבר אמרתי?

מרחפים ראשונים עשו דרכם לנחיתה בשדות הפתוחים שמאחורי עמדת ההמראה, כמריחים את ריח הבשר שצלה הטבח ששכרנו לרגל האירוע, או פשוט מבינים שזהו הזמן לנחות, כל עוד נשאר מעט אור. טסתי גם אני לעבר השדות והנמכתי גובה עד לנחיתה רכה על הקרקע ליד החברים האחרים. הרגשתי את כמויות האדרנלין המסחריות שהציפו את גופי, במין תחושת ניצחון מדהימה. מרוב התלהבות, רצתי וחיבקתי את אחד החברים שנחתו לידי.

קיפול זריז של הציוד ומיד חזרנו בהליכה ישירה דרך השדות אל העמדה, לכיוון העשן המתמר מהמנגל. צונחים שעדיין ריחפו באוויר נראו שלווים ונינוחים, גם לנוכח החושך שיורד. נפגשנו בעמדה, הנחנו את הציוד, החלפנו חוויות וסיפורים (שכידוע יש בשפע) והתיישבנו לאכול. אחרי האוכל שמענו הרצאה (איך לא) על בטיחות ברחיפה וצפינו בסרטי השראה לניפוח אדרנלין אחרון. לסיכום הערב, עשינו קומזיץ רווי אלכוהול לתוך הלילה והלכנו לישון באוהלים על הצוק.

בשש בבוקר מצאתי את עצמי ער לחלוטין באוהל, חולם בהקיץ על צניחת הבוקר. ובעוד אני מהסס אם זוהי שעה מתאימה לכך, יצאתי מהאוהל והופתעתי לראות שסביבי היו עוד כמה משוגעים, עם מצנחים מוכנים. שלושה מצנחים כבר עלו לאוויר, ואחריהם אני, יוצא לחצי שעה של טיסת בוקר מדהימה באוויר הקר, יש לומר, שאחריה ארוחת הבוקר.

מקור: לגעת בשמים, באתר NRG