הבדלים בין גרסאות בדף "נולדתי מחדש לפני שמונה שנים"

גרסה מ־13:45, 29 בינואר 2010

מאת: קרלוס אוסין, 17 במאי 2009.

Retrospection1.

נולדתי מחדש לפני שמונה שנים. מגבלה הפכה להזדמנות. "אני אחיה חיים מדהימים" הפך למנטרה שליוותה אותי בכל תהליך השיקום.

שיקום ....במהלך שמונה השנים האחרונות עברתי שיקום פיזי ונפשי. השיקום הנפשי בא מהמקום של השקט שאחרי הסערה. מקום טוב לצמוח ממנו. זיהיתי את הטוב והתמקדתי בו. רעלים שצברתי התרוקנו אט אט, עד אשר התנקיתי. מהמקום הנקי הזה החלטתי לאפשר לעצמי לזרום.

נסעתי לנפאל על מנת ללמוד לעוף.

חשבתי שאני נוסע על מנת ללמוד לעוף עם נשר מבויית, אשר יימצא את התרמיקות עבורי ב 200 הקילומטרים בין פוקארה והאוורסט. לאגו הייתה תמונה, שקשה היה להפריד אותו ממנה. (>>>)

טוב שעסקתי בשאלת "אבל, לאורסט, הגעת?" בטרם הגיעי לפוקארה.

החפירה היתה טובה. "חפירת האוורסט" תהיה אולי האחרונה, לאחר הפנמת "זרום." (או "זרום, בן אדם, זרום! תהיה חפשי!!! תשתחרר מההשתעבדות לשלטון המוח. תאמין בעצמך, תאמין שאיפה שתתקל בדלת, תמצא חלון, שאיפה שתתקל בקיר, תבקע אותו. תאמין שדברים, פשוט מסתדרים. תבין ש"מסתדרים" הוא שריד של שלטון המוח. דברים מסתדרים בצורות שונות, בסיפורים שונים, שלא יכולנו לכתוב מראש.

טיסת הכנה לנסיעה במבוא חמה, בתהליך בחירת כנף מתאימה העמיד אותי פנים אל פנים מול המציאות.

אני לא יודע לטוס.

"אני טס משנת 1994" נשמע יפה, ממקם אותך במקום טוב בחברה בה לניסיון משקל רב.

בעוד הוויבראציות של הכנף מרעידות את נשמתי בתרמיקה של לא יותר מארבע מטר לשניה אני מסנן מבין שיניי: "הקשר היחיד בינך לבין האוורסט, הוא שאתה אוהב לשמוע את צליל שמו ניגר משפתייך".

אחרי עשרים דקות אני מחליט לרדת לנחיתה.

בדרכי מטה, חשבתי שאם רחיפה היה מסלול אוניברסיטאי, על מה הייתי מבקש פטור?

תאוריה, לא. כבר קניתי את הספר של זאב, והורדתי כמה מאמרים מהרשת, גובה, כדאי בכל זאת. קורס תרמיקות, כאילו, דא??? אתה בדרך לשדה הנחיתה... בקיצור, אתה מתחיל מחדש. הכל. שום פטור.

מתחתיי נכנס דאון לנחיתה, והוא נזרק שמאלה באופן חריף מדסט דביל שהתרומם בשניה.

"לא בשבילי". אני ממשיך לעבר הכינרת, ונוחת בקרחת מהצד השני של הכביש, הבננות מגינות עליי.

אני חוזר לספסל הלימודים. אולי בכל זאת אני יכול לוותר לעצמי בעניין הנפות. אני מחייך לעצמי "בסדר", מוותר על ריצה בג'בלאות, ועושה דרכי אל הכביש הראשי.

בסוף נובמבר 2008 נסעתי לארבעה חדשים לפוקארה, לחופי אגם פאווה בחבל אנפורנה שבמרכז נפאל.

יציאה למסע כזה דומה להמראת מעבורת חלל. כמות האנרגיה הנדרשת מרגישה כמו זו הנדרשת למעבורת החלל להתנתק מכוח הגרוויטציה. הימים האחרונים לפני ההמראה שלי הרגישו כמו המנועים הרועדים, הקרח הנשפך עליהם והלהבות הענקיות המתפשטות לכל עבר. ואז באה ההמראה, ואז בה השקט. הייתי שוב בשקט שאחרי הסערה. הפעם, נקי. שקט. החלל אפף אותי.

שמונה שנים אחרי לידתי המחודשת, מצאתי מקום ממנו יוצא שביל המוביל למרכז שלי. תשוקתי ניצתה מחדש.

פעם, נחתתי ליד מלון כרמל, עוד בימים שהיה שם דשא.

ניגשה אליי תיירת אנגליה מבוגרת, עיניי תכלת בורקות בפנים עליזות תחת שיער לבן.

"How is it, dear?"

"מאדם," עניתי לה במבטא הכי אוקספורדי שיכולתי לגייס, "איט איז בטר דן סקס".

צחוקה מתגלגל שוב באזני.

גיליתי את הטיסה בתרמיקות. טסתי לצד אלופים ולמדתי מהם. נשרים, עיטים ואלופי עולם אנושיים חלקו אתי את השמיים.

נרשמתי לקורס גובה וקורס טרמיקות. למדתי יחד עם שותפים לתשוקה. הרגשתי כמו ג'ונתן ליווינגסטון השחף. דחפתי עצמי למגבלות שלי, והרחבתי את האפשרויות. למדתי לשחרר, לתת לאינטואיציה להוביל. זה לא היה קל, זה לא היה פשוט, זה היה מתסכל וזה היה מדהים. הגעתי למקומות שלא הייתי יכול לחלום עליהם. למדתי לראות עם הלב. באותם רגעים בהם הצלחתי לשחרר, להשקיט את המוח ולזרום עם האינטואיציה, הרגשתי שאני בהילוך איטי, שהגוף והידיים עושים את שלהם, בזמן שאני צופה במרחבים, סופג את המרחב ונספג בתוכו.

קראתי את כל הספרות המקצועית שיכולתי למצוא. הספרים של דניס פייגן ובורקהרד מארטנס הפכו לדפי גמרא עבורי. הגעתי למדינה בודהיסטית בה לכולם ברור שאלוהים נמצא בתוכך. הדרך אליו בטיסה הולכת יד ביד עם השביל להארה פנימית בבודהיזם. ההשלכות של תובנות הטיסה נגעו שוב ושוב בחיי. הדרך הנכונה לטוס היא הדרך הנכונה לחיות. תגיע לנינוחות, זרום, תרגיש, תסתכל עם הלב.

מקור: אתר הבלוג של קרלוס.