הבדלים בין גרסאות בדף "כל ההתחלות"

גרסה מ־16:11, 26 בינואר 2010

מה הביא אותנו לספורט? הסיפורים של כולנו..

אבל בכלל רציתי צניחה חופשית, צחי רייל

04 ספטמבר 2009

שהשתחררתי מצה"ל הכל היה לי ברור לגמרי - צניחה חופשית. אבל עד שצברתי את הכסף לתענוג הזה העברתי את הזמן בלחרוש כל שביל אפשרי בארץ, אין שביל שהחברה להגנת הטבע טרחו לסמן ואני לא טרחתי ללכת, את כולם ביחד עם אלון בן-דוד שעלה לארץ בשביל לעשות צבא וגר אצל סבתא שלו בקיבוץ ולפעמים הצטרפו עוד שותפים.

יום אחד אלון מגיע אלי צוהל "ירון מארגן קורס מצנחי רחיפה, כבר רשמתי גם אותך.", "ואתה יודע מה זה מצנחי רחיפה?" שאלתי בחשדנות, "יהיה מגניב!, וזה גם לא יקר אם נהיה 12." הייתה התשובה.

בגלל שהיינו 12 מאותו הקיבוץ העבירו לנו את הקורס אצלנו. ביום הראשון יריב בן-טובים העביר לנו תאוריה במועדון של הקיבוץ, אחרי 4 שעות עדיין לא היה לי מושג מה הקשר בין מצנחים ורחיפה ולמה יריב מזכיר כל הזמן את המילה "דואה" אבל זרמתי כי כולם נראו רגועים לגמרי ויריב באמת נשמע שהוא מאמין למה שהוא אומר.

למחרת נפגשנו בתל רחוב, גבעה קטנה ובלתי מזיקה, יריב וחזי דביר הוציאו תיקים מהרכב וחילקו אותנו לזוגות שניים על כל מצנח, ואז התחילו בעבודה הסיזיפית של ללמד אותנו להניף. בדיוק שלא היה לי יותר כוח לרוץ יותר למדתי להניף, מההתרגשות רצתי את הגבעה עוד כמה פעמים ועכשיו גם עם מצנח מעל הראש, עדיין לא הבנתי למה אתמול יריב דיבר על דאיה במשך 4 שעות. בדרך הביתה אמרתי לאלון "נחמד לרוץ ככה עם המצנחים האלה אבל מה כבר אפשר לעשות עם זה?" אלון אמר "מחר אנחנו בכתף שאול, אומרים שזה הדבר האמיתי.".

כבר בתדריך בשדה הנחיתה זה נראה לי חשוד מאוד "לא יכול להיות שהם רוצים שנרוץ את הירידה הזו כבר ביום השני" חשבתי אבל יריב נראה רגוע מתמיד ואיתי אלמוג אמר שהוא ידריך אותנו בנחיתה אז הבנתי שהם באמת מצפים מאיתנו להגיע למטה. שהגענו למעלה הספיק לי מבט אחד לכיוון הירידה להבין שאני הולך להצטער על הטעות הזאת של לא לברר עד הסוף מה זה מצנח רחיפה, הטעות השניה הייתה שלא שמתי לב שכולם הורידו הילוך והם פורסים את המצנחים ב1/8 מהמהירות שפרסו אותם אתמול, וככה מצאתי את עצמי מוכן ראשון.

יריב עזר לי להירתם ותדרך אותי לפני היציאה, אמרתי לו "שמע, אתמול פעם ראשונה שראיתי מצנח כזה ובחיים לא ראיתי איך עושים את זה בגובה כזה אולי יש מצב לאיזה הדגמה?" יריב ענה "כן, אתה תדגים לכולם אז תרוץ חזק, אני סומך עליך שתהיה הדגמה טובה." יופי. אחרי 20 שניות יריב אומר לי "טוב נכנס משב תהיה מוכן אני יעזור לך להניף ותרוץ בכל הכוח.", יריב הנפנו את המצנח שלי ואני מוצא את עצמי בריצת עמוק לכיוון היחיד שלא רציתי לרוץ אליו, אבל אז שמתי לב שאני סתם עושה עם הרגליים הן לא דוחפות יותר כלום, פתאום יוצא מהקשר קולו של יריב "תתישב ברתמה, תפנה קצת שמאלה ותהנה מהנוף. איתי יכוון אותך לנחיתה".

"נוף זה טוב" חשבתי "סוף סוף משהו מוכר מכל מה שהבחור הזה מדבר". מסתבר ששוב טעיתי כי שהסתכלתי בנוף הוא היה שונה לגמרי מאיך שאני מכיר אותו ואני מכיר את העמק הזה יותר טוב ממי שהמציא אותו, בחיים שלי לא ראיתי את העמק ככה למרות שהיה לי ברור מיד שככה תמיד רציתי לראות אותו, ממעוף הציפור. איתי הדריך אותי לנחיתה רכה, איתי אמר משהו אבל לא שמעתי אותו כי הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה לחזור למעלה .......... לא להר, לאוויר. כשסוף סוף הגעתי לצניחה חופשית כל מה שרציתי היה לחזור לרחף.

גם היום 15 שנה אחרי אותו יום הזוי בכתף שאול אני כל הזמן חושב על זה, אני יכול להרגיש את זה זורם לי בורידים.

באתי הביתה, יעל גולדמן

יוני 23, 2009.

"כשאני מביט למעלה, משתלט עלי כישוף, והרוח מספרת שאני יכול לעוף..."

12 שנים עברו מאז התרסק לי החלום. שנה וחצי מאז הגשמתי אותו שוב.

מאז ומעולם חלמתי והזיתי שאני עפה. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה, צועדת בדרך הביתה מבית הספר עם הראש בעננים: מדמיינת את עצמי רוכבת על ענן כמו דובון אכפת לי או רוכבת על האווז "מולי" כמו נילס הולגרסון. זיכרון נוסף הוא מהפעם הראשונה שיצאתי עם אבא להעיף עפיפון... חזרתי הביתה עם תחושת החמצה: למה אני לא יכולה להיות גמד קטן שיכול לעוף ביחד עם העפיפון?

ביום שהשתחררתי מהצבא, והיה ברשותי סכום הכסף הדרוש, תלשתי מארון הבגדים את הפרסומת המצהיבה של מועדון "עגור". קיבלתי את הכתובת וכבר למחרת התייצבתי במועדון בבת ים. קיבל את פני זאב אינגבר. "אני רוצה ללמוד לטוס על גלשן אוויר!" אמרתי לו. כשהייתי בת 9 ראיתי לראשונה גלשן אוויר בסדרת הטלוויזיה "מקגייוור". זה היה מבחינתי הכי קרוב לאוויר שיש. "אין בעיה חמודה", אמר לי זאב. "אם תצליחי להרים את הגלשן ההוא", אמר והצביע על אחד הגלשנים אשר נחו ארוזים בפינה, "ולהזיז אותו מהפינה הזו של החדר, לפינה ההיא של החדר – את מקבלת את הקורס במתנה". לא הצלחתי. "יותר מתאים לך מצנחי רחיפה" אמר לי, והושיב אותי לצפות בסרט אקרו. נדלקתי. הרי זה בדיוק להיות הגמד הקטן שעף ביחד עם העפיפון!

בלי היסוס הנחתי על שולחנו את התשלום הנדרש לקורס בסיסי-גובה-רכס, בידיעה שאם אני מחליטה לפרוש באמצע: אין אפשרות לקבלת החזר כספי: "אין סיכוי שאני פורשת באמצע... פשוט אין סיכוי!!!"

הטיסה הראשונה בקורס הבסיסי בגבעה, הייתה הפעם הראשונה שלי באוויר, על כלי טיס כלשהו.

יום שישי 19/9/97. נוסעת עם אבא למבוא חמה. עולים למבוא. לא זוכרת את ההתרגשות של הטיסה, רק זוכרת שהטיסות הראשונות מטולטלות ומפחידות. 2 טיסות ראשונות ביום שישי.

יום שבת (יום אחרי), ואני עולה שוב למבוא חמה. הפעם עם אמא, אבא וגם עם סבתא וישקה. טיול משפחתי שכזה. אבא מצלם הכל במצלמת הוידאו.

החבר (שיהיה לימים בעלי) צופה בסרט המתעד את כל ההתרחשויות ("את בסינק לכיוון המתח הגבוה, תחליטי לבד אם יש לך מספיק גובה בשביל לעבור אותם, או לנחות לפניהם...") - וביום המחרת, מכריז אהוב ליבי: "או אני או המצנחים!"

אהבה גדולה היתה לנו אז. לא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיו, והוא היה שם קודם. לא ממש האמנתי שהוא מדבר ברצינות. לא האמנתי לו שהוא באמת יעזוב אם אמשיך.

לפני הטיסה החמישית, תדריך שדה נחיתה למרגלות הגלבוע, הוא מתקשר לטלפון הנייד ואומר לי משפטים שלא מאפשרים לי לעלות יחד עם כולם. אני מתקפלת הביתה. ריב גדול... מיליון דמעות - אבל בסופו של דבר אני פורשת מהספורט, עוד לפני שממש נכנסתי אליו.

השנים חולפות. עבודה. חתונה. אימהות לשני ילדים מקסימים. מידי פעם אני מגניבה מבט לספר ההדרכה של זאב במדף הספרים. מידי פעם אני רואה אותם מכביש החוף, והלב נחמץ.

אח"כ בא המשבר בחיי הנישואין. ממש לא קשור לרחיפה. החיידק הרדום שהמשיך לקנן בי כל השנים - קם לתחייה מחדש.

שלושה חודשים אחרי שהתנפצה אהבתי הראשונה - גיליתי אהבה ראשונה אחרת: "ארנון הי. אתה אולי זוכר אותי? עשיתי קורס בעגור בשנת 97..."

ארנון קצת מוותר לי: אחרי שמונה טיסות בגבעה (במקום 12), אני מגיעה שוב לקורס גובה. הדרך למבוא לא השתנתה הרבה. בראשי מתרוצץ משפט אחד שיכול לתאר את ההרגשה הזו בבטן, בזמן שגלגלי הרכב שלי נחבטים באדמת הבזלת: באתי הביתה.