גרסה מ־12:23, 10 בינואר 2010

מאת: יוגב ברנדט, פברואר 2007

חלק א

אנחנו רואים אותם מרחוק מעופפים אל תוך השמש, מעל חופים, אגמים, ואדיות וצוקים, תלויים באוויר כציפור ותמיד עולה השאלה: מה רואים שם למעלה?

"כשתרגיש משב רוח, רוץ בכל הכוח ואל תעצור", אומר לי המדריך בשלווה בלתי מוסברת. "זהו, הרגע הגדול הגיע", הרהרתי לעצמי, "אני עומד לרחף בפעם הראשונה מראש הגלבוע כ-350 מטר מעל הקרקע, כמעט פעמיים מגובהו של מגדל עזריאלי לפי אומדן של בחור עירוני כמוני". הכל נראה כל כך קטן, אבל יחד עם זאת, עוצמתי ברמה שפשוט קשה לתאר. "עדיין אינני מאמין שאני, אני הקטן עומד לזנק לתוך המרחב העצום הזה". כל כך הרבה מחשבות של חשש, פחד והתרגשות עצומה מציפים את מוחי, בחיים לא חשבתי על כל כך הרבה דברים בזמן כה קצר.

אף פעם לא הייתי מאלה שחלמו מגיל צעיר לעוף כמו ציפור, גם לא הייתי מאלה שיעזבו את שמיכת הפוך ביום שבת לפני הצהריים, הרי מגיע לי לנוח אחרי שבוע של עבודה קשה. ואז כבר בטח אין טעם לנסוע רחוק כי יש פקקים בכל הארץ או שפשוט חם מידי, קר מידי ושאר תירוצים. גם לא הייתי מאלה שעשו בנג'י וצניחה חופשית, כי תמיד חשבתי שאני סובל מפחד גבהים לא מאובחן, ואולי היה זה סתם תירוץ כי גם רפטינג או תחביבי ספורט אתגרי אחרים לא ממש משכו אותי.

כמו בסיר לחץ

ביום קיץ שגרתי לפני כשנה וחצי, הגעתי במקרה לטיילת הדרומית של נתניה. היה זה לקראת השקיעה והופתעתי מיופייה של הטיילת, היושבת על רכס המתנשא גבוה מעל הים. השבילים היו מסודרים ומוקפים בדשא, פרחים ופסלים. אנשים התהלכו בנעימים ונהנו מבריזה מלטפת. אבל ההפתעה הגדולה באמת היו מצנחי רחיפה אשר שייטו להם להנאתם באוויר, על רקע שקיעה אדומה. המחזה נראה כה פסטורלי והרי ממש במרכזה של עיר.

מאז, לא עזבה אותי המחשבה על אותם המרחפים בטיילת היפיפייה של נתניה והבטחתי לעצמי שאברר עוד פרטים על הספורט. שיחת טלפון ובה הסבר מעניין הובילה אותי למפגש במועדון הרחיפה. חצי שעה מאוחר יותר, כבר הייתי מחובר למצנח, מבצע אימונים בגבעה קטנה שבגבול חוף ימה של בת ים ולאחריהם, מבחן עיוני קצר. והנה אני כאן, בכתף שאול שבגלבוע, מחובר לרתמה, שמחוברת למצנח, שלא מחובר לכלום...

מסביבי התקהלות של מטיילים, שעצרו כדי להסתכל על אותו הבחור שעומד להפקיד את חייו בידי חתיכת בד עם חוטים. לחשושים של "איזה פחד", "איזה כיף זה נראה" ו"יאללה שיקפוץ כבר" נשמעים מאותם השפויים הסובבים אותי, עובדה המגבירה אצלי את הלחץ לרמות שלא היו מביישות את סיר הלחץ של דודתי העיראקית, שהתעקשה לבוא ולראות אותי מרחף. אבל ברגע זה ממש, היא מתחבאת מאחורי עץ, כי היא פשוט לא יכולה להסתכל.

"איך הזמן טס כשנהנים"

משב של רוח, קטע את מחשבותיי. הסתכלתי על עיני המדריך שהנהן עם הראש שהגיע הזמן. לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לרוץ קדימה לתוך המדרון, כבר לא חושב על כלום, לא מפחד מכלום, מה שיהיה יהיה. המצנח מאט אותי מעט ומטפס מעלי, "תמשיך לרוץ" צועק לי המדריך בשניותיי האחרונות כאדם שפוי. אני ממשיך לרוץ ולא מצליח להאמין שאני שם את כל מבטחיי בחתיכת בד עם חוטים.

מהרגע הראשון שרגליי התנתקו מהקרקע הרגשתי שזהו משהו אחר, משהו שעוד לא חוויתי מעולם. האנדרנלין החל לזרום בכל גופי יחד עם מין תחושה של אושר, פליאה, פחד ותדהמה. הרגשתי שאני פשוט לא מצליח לעכל את כל הרגש והעוצמה שזורמים בגופי אז פשוט צעקתי, "יאוווווווווווווו איזה כיף!"

הגלבוע הלך ונעלם מאחוריי ואני לבד עם עצמי בשמיים הגדולים, אדון לכל מה שמתחתיי. שדות חקלאיים בצבעים מגוונים ובצורות משורטטות, חלקם להפתעתי עגולים לגמרי נפרשו מתחתיי, לצד בריכות דגים, שבילים, עצים ואת הכל אני רואה כפי שלא ראיתי מעולם, כל-כך קטן, עד כדי שנדמה כלא מציאותי.

משב אויר הרים אותי מעט למעלה בטלטלה עדינה. קצת חששתי לרגע, "אל דאגה, עברת בועה קטנה של אויר חם" אמר המדריך במכשיר הקשר. הגנבתי מבט מעל הראש בשביל לבדוק שהמצנח עדיין שם. הסתכלתי עליו במעין הוקרת תודה על שהוא מחזיק אותי בנאמנות עיקשת בין שמיים וארץ. נזכרתי בהסברים על זרמי האוויר העולים הנקראים תרמיקות. בשלבים מתקדמים יותר הם מאפשרים למרחפים לעלות גבוה יותר, להגיע רחוק יותר ולהאריך את משך הטיסה עד מספר שעות, ממש כמו הציפורים.

הפחד החל להתפוגג אט אט, אך האושר והתדהמה רק הולכים ומתעצמים, מתחתיי הבחנתי בציור ענק שהחקלאים שרטטו בשדה באמצעות הטרקטורים. בשל גודלו של הציור, ניתן להבחין בו רק מגובה רב. זה אומנם נשמע כלקוח מהאגדות, אבל רואים ברור מהאוויר ציור של מיקי מאוס בסצינת שוליית הקוסם ולצידו מטאטא נצרים סוחב דליי המים. להפתעתי, גם השנה עשו החקלאים ציור בנושא אחדות ירושלים, הפעם הציור מסובך ומתוחכם עוד יותר.

ציפור קטנה שחלפה לידי רק המחישה לי עד כמה אמיתית החוויה וקריאה נוספת במכשיר הקשר הסיחה את תשומת ליבי, "תתקרב לכיוון שדה הנחיתה" אמר המדריך שעל הקרקע, שנראה מלמעלה כמו נמלה שנפרדה מקבוצתה. "איך הזמן טס כשנהנים", חשבתי...

מעריך את אמא אדמה

בעודי מתפעל מהיכולת שלי לרחף, לפנות לצדדים ולהסתובב, התקרבתי לאיזור הנחיתה. זיהיתי את החברים שהספיקו בינתיים לנחות לפניי, כשהם מסיטים את ראשם לכיווני ועוצרים כל פעולה שהם עושים ומתרכזים בי. נראה שהם נזכרים בחוויה הראשונה שלהם ומצפים לתגובות המקובלות בצניחה הראשונה. אמא אדמה מתקרבת באיטיות ועם הרבה חשש ומעט משיכה בברקסים, הצלחתי לנחות על הארץ בנגיעה קלה ורכה. "אחחח", אנחת רווחה גדולה, ממש כמו בנחיתת מטוס, רק שהפעם אני הייתי הטייס. "איזו חוויה, איזו תחושה, איזה חיוך...", שלא מסכים לעזוב את פניי.

מסביב שדות רחבים, שעד לפני רגע נראו בגודל דף מדפסת משרדית. המצנח פרוש על האדמה וכעת, לאחר שעזבתי את הקרקע היציבה למשך דקות ארוכות לטובת ממלכת האוויר, אני מעריך את אמא אדמה יותר מתמיד.

לאחר התארגנות זריזה בה החלפנו חוויות ועזרנו אחד לשני לקפל את הציוד, נדחקנו כל החברים לרכב. הצפיפות ברכב לא הפריעה לאיש, אלא רק תרמה לחיזוק הקשר שנרקם בינינו. בדקות הראשונות של הנסיעה, כל אחד היה מרוכז בעצמו, גאה בעצמו ומנסה לעכל את שילוב התחושות והרגש בכל אחד משלבי הטיסה. שוב אני בדרך אל פסגת ההר, הרהרתי לעצמי, רק שמעכשיו היא גם פסגת חוויותיי. היום אני מבין כמה העניק לי התחביב, אותו חושבים בהתחלה למעט לא שפוי וכמה יפים הם החיים. כל זאת, בזכות אותה חתיכת בד עם חוטים.

חלפה שנה וחצי מאז אותו יום בלתי נשכח בגלבוע. בדרך הכרתי את חברי "רוח הקודש", קבוצת מרחפים שנפגשים יחדיו באתרי רחיפה ברחבי הארץ ובאתר האינטרנט www.holywind.net המכיל סרטים, תמונות, סיפורים וחוויות מריחופים משותפים.

בחלק הבא של הכתבה, אספר על קהילת "רוח הקודש" ועל האירועים והפעילויות שאנחנו מקיימים יחדיו כל שנה, בארץ ובחו"ל.

חלק ב

"אפקט הכינרת" ריכז אותנו, 100 רחפנים מפוצצי אדרנלין, על הצוק במבוא חמה לסוף שבוע מאוורר במיוחד.

אחרי היכרותי הראשונה עם חוויות הרחיפה, שכפי שתיארתי בחלק הקודם, השאירה אותי פעור פה נוכח כל הריגושים, החוויות, הנופים ולא אשקר, גם החששות, המשכתי בדרכי החדשה והקסומה כבעל כנף, שהפכה לי את החיים וגם את המינוס בבנק למשהו שלא הכרתי קודם.

ובדיוק כפי שבעלי הכנף נוהגים לעוף בלהקות, כך גם אנחנו, חברי "רוח הקודש", נפגשים אחת לשבוע לרחף יחדיו, בהתאם לתנאי מזג האוויר, לאורכה ולרוחבה של ארצנו היפה.

הפעם היינו בדרכנו לעמדת ההמראה שבמבוא חמה. מנוע הרכב התחנן למעט נסיעה אופקית וכבר אי אפשר היה להסתיר את החיוכים וההתנהגות ההיפר-אקטיבית של גופנו עמוס האדרנלין. הפעם לא היה מדובר בריחוף של סופ"ש, גם לא בריחוף של אמצע שבוע המצריך אישור מחלה מרופא כדי לברוח מהעבודה. הפעם מדובר באירוע של "רוח הקודש" שגולת כותרתו הוא תופעת "אפקט הכנרת".

את המושג "אפקט הכנרת" שמעתי פעמים רבות מאז התחלתי לרחף, אבל עד שלא חוויתי את האפקט בעצמי, לא הבנתי מדוע כל חבר ששאלתי לפשר התופעה, החל את הסבריו בחיוך בלתי מוסבר על הפנים. הפעם תורי להסביר, מדובר בתופעה שמתרחשת בקיץ כתוצאה מהחימום הממושך של מי הכנרת במהלך היום. לקראת שעות הערב האדמה מתחילה להתקרר, אך בגלל שזמן הקירור של המים ממושך יותר, נוצרת בועת אויר חם שעולה מעל הכנרת עד אחרי השקיעה. ומה אויר חם אוהב לעשות? בדיוק את מה שאנחנו אוהבים- לעלות! במילים פשוטות, התופעה מאפשרת להישאר באוויר עד לאחר שקיעת השמש, ריחוף מדהים לכל הדעות.

הואריו המצפצף

הגענו לעמדה והתמקמנו בין עשרות הרכבים של החבר'ה שהקדימו אותנו. נוף הכנרת ממרומי רמת הגולן נפרס לנגד עינינו ככל שהתקרבנו לקצה הרכס לעבר שאר החברים, שעסקו בהרכבת השולחנות, התאורה, המטבח המאולתר והאוהלים בהם נישן. כ-100 אנשים נרשמו לאירוע, מספר חסר תקדים בתחום הרחיפה שמונה כ-300 מרחפים פעילים בכל רחבי הארץ.

חברים נוספים הגיעו עם משפחותיהם וכולנו נאספנו לתדריך קצר הכולל הסברים על עמדת הנחיתה אי שם למטה ליד הכנרת, על אפשרות נחיתה מפנקת יותר בשדות והסברים נוספים על הרוח שמקורה בבריזה, שצפויה להיחלש ולאפשר לנו להמריא בדקות הקרובות. ובמילים אחרות - יאללה לפרוס מצנחים.

לאחר דקות ספורות שטח העמדה נראה כמו שטיח שנתפר מעשרות טלאים בצבעים שונים. מימיי לא ראיתי כל כך הרבה מצנחים. ליד כל מצנח עמד מרחף שהיה עסוק בבדיקה של הציוד, ובכיול מד הגובה שנקרא ואריומטר לגובה העמדה, שמוערך ב-500 מטרים מעל הכנרת. הואריומטר ובקיצור ואריו, חש באמצעות הלחץ הברומטרי שבאוויר את השינוי בגובה ומסמן לנו בעזרת צפצופים שונים מהו קו הגובה בו אנחנו מרחפים. צעקה של אושר פילחה את האוויר כשהצונח הראשון הרים את המצנח מעל הראש ובתום כמה צעדים התרומם לאוויר. וכמו ביריית הזינוק באולימפיאדה, החלו הצונחים אחד אחרי השני למלא את השמיים בשלל צבעים.

תחנת מוניות מעופפת

זהו, גם אני רתום, פרוס ומוכן לטעום מ"אפקט הכנרת", אך בראשי עוד עוברות מחשבות לרוב וכל תא בגופי מתרגש וחושש כאחד מהריחוף הראשון באפקט. אני אומר לעצמי שהדרך היחידה לעצור את הסאגה הזאת היא פשוט לקפוץ. אני מעיף מבט אחרון לשמיים, מתקשה לזהות את החברים המתרחקים שומע את עצמי מבפנים "אני תיכף מגיע אליכם". הנפתי את המצנח מעל ראשי, נשענתי קדימה והתקדמתי בצעדים אחרונים על קרקע מוצקה.

איך התגעגעתי לתחושה של להיות באוויר, שכנראה שום צירוף של אותיות לא יצליח לתאר אותה באמת. החיבור שלך עם עצמך ורק עם עצמך אל מול עוצמת הטבע שמתחתייך. במשך מיליוני שנים עיצבו איתני הטבע את הרמה, את הואדיות האדירות, את סימני הנחלים שעברו פה פעם ואת הכנרת, וכעת נותר לי רק לצפות מלמעלה על היצירה הנפלאה הזו בהשתאות עוצרת נשימה, חוויה רוחנית במלוא מובן המילה.

מכשיר הואריו מצפצף במרץ ועל המסך אני רואה את הספרות המראות את הגובה בו אני נמצא, 600 מטרים מעל פני הכנרת. עמדת ההמראה נראית כעת כבול צבעוני שהודבק על מכתב, במכשיר הקשר מתנהלת לה קשקשת שלא תבייש תחנת מוניות תל-אביבית, צחקוקים, בדיחות והשוואת חוויות. השמש כבר נראית מעל קו האופק ונראה שנשארה עוד שעה אחת לשקיעה ובינתיים צובע גוון אדמדם את הקרקע שמתחת.

צפצוף הואריו הופך איטי עד שמפסיק בגובה של 800 מטר, שכנראה יהיה שיא הגובה להיום. הכנרת מקבלת גוון לבנבן יפיפה, וניתן לראות דרכה את האורות של טבריה הנדלקים אט-אט, את צוק הארבל, הרי יבניאל והרחק מאחור אפילו את הר התבור. צילמתי תמונה שלימים תישאר על שולחן העבודה שלי במחשב למשך חודשים ארוכים. "מזל שלקחתי איתי מצלמה".

את המילה חוויה כבר אמרתי?

מרחפים ראשונים עשו דרכם לנחיתה בשדות הפתוחים שמאחורי עמדת ההמראה, כמריחים את ריח הבשר שצלה הטבח ששכרנו לרגל האירוע, או פשוט מבינים שזהו הזמן לנחות, כל עוד נשאר מעט אור. טסתי גם אני לעבר השדות והנמכתי גובה עד לנחיתה רכה על הקרקע ליד החברים האחרים. הרגשתי את כמויות האדרנלין המסחריות שהציפו את גופי, במין תחושת ניצחון מדהימה. מרוב התלהבות, רצתי וחיבקתי את אחד החברים שנחתו לידי.

קיפול זריז של הציוד ומיד חזרנו בהליכה ישירה דרך השדות אל העמדה, לכיוון העשן המתמר מהמנגל. צונחים שעדיין ריחפו באוויר נראו שלווים ונינוחים, גם לנוכח החושך שיורד. נפגשנו בעמדה, הנחנו את הציוד, החלפנו חוויות וסיפורים (שכידוע יש בשפע) והתיישבנו לאכול. אחרי האוכל שמענו הרצאה (איך לא) על בטיחות ברחיפה וצפינו בסרטי השראה לניפוח אדרנלין אחרון. לסיכום הערב, עשינו קומזיץ רווי אלכוהול לתוך הלילה והלכנו לישון באוהלים על הצוק.

בשש בבוקר מצאתי את עצמי ער לחלוטין באוהל, חולם בהקיץ על צניחת הבוקר. ובעוד אני מהסס אם זוהי שעה מתאימה לכך, יצאתי מהאוהל והופתעתי לראות שסביבי היו עוד כמה משוגעים, עם מצנחים מוכנים. שלושה מצנחים כבר עלו לאוויר, ואחריהם אני, יוצא לחצי שעה של טיסת בוקר מדהימה באוויר הקר, יש לומר, שאחריה ארוחת הבוקר.

מקור: לגעת בשמים, באתר NRG