גרסה אחרונה מ־09:52, 25 באוגוסט 2010

שלושה סיפורים מקסימים וקלילים: האחד על טיסה בחורף, השני על טיסה באביב, והשלישי... על "קשר השתיקה" -

הסיפורים נלקחו מתוך גיליון מס' 19 של המגזין "כנפיים", יולי 1997.

זה היה סיפור של חורף, לא יותר...[עריכה]

מאת: טל קנב.

נסענו לכמון/הר הארי. בדרך טלפונים מכל העולם, כולל שיחת הנימוסים המקובלת עם חיל האוויר. איתמר גורס, ש"כדי לעוף כמו ציפור לא צריך להשכים כמו ציפור." אילן התנגד נמרצות, אך הם היו באתר ההמראה כשעה לפנינו ודיווחו על רוח צפונית בהר הארי.

עצרנו בצד הדרך, חברו אלינו אשר וחגי והחלטנו לתלות את תקוותנו בבית רימון. מייד כשהגענו התקנו סרט רוח ומדננו כ- 20-24 קמ"ש עם משבים של עד 28 קמ"ש מול חרטום (כן, אני יוצא חיל הים).

שמונה מכוניות הגיעו תוך כעשר דקות ושפכו מקרבן חרמני תרמיקות מושבעים ושני גולשים. לחברים נראתה הרוח חזקה יותר. לי נראה שגם בטעות מדידה של 30% אני עדיין מספיק מהיר. רחובות עננים כדוגמת אלו שהיו בשמיים באותו היום לא מוצאים כל יום.

לאחר כ-20 דקות באתר, ה"סייקלים" המשיכו באותה תדירות ועצמה, כך שהתחלתי להתארגן. לבושי כלל: סרבל וארבע שכבות ביגוד חורפי, מגיני ברכיים, שני זוגות כפפות, כובע גרב וצעיף. הכנסתי לרתמה בלסט של 10 ק"ג מים, כך שאני יושב על המשקל העליון של הפוטורה, אהובתי (כן, אני רווק).

בשעה 11:40 אני רתום ואופטימי, כשכל הפירוטכניקה מכוילת ובדוקה. פרסתי כ-10 מטר אחורה מהמצוק. שמיים, אני מוכן! מאחר וגם מכונת מלחמה כסטי"ל (זוכרים - חיל הים) זקוקה לעוגן חזק, ביקשתי מרון שיחזיק אותי. הטירונים שבחבורה שאלו אם לעזור להחזיק. אז חברים: אם אחד לא מספיק, אל אל תצאו לאוויר. נכון, רון הוא בהחלט יותר מאחד, וגם יש לו לב של שניים. בכל זאת, גם רון מתכנס ל-9 ספרות ת"ז (כולל ביקורת) כמוני, ואני שוקל בקושי 65 ק"ג.

חיכיתי לסוף משב. משב נגמר, הפוגה קלה, הנפתי ויצאתי בקלות. תוך שתיים-שלוש דקות הרוח עלתה ל-30 קמ"ש והמשבים ל-35 קמ"ש. הספיד סיסטם נכנסה לעבודה מאומצת.

ניתוח מצב: אני נמצא בין שני רחובות עננים, בגובה 550 מטר, כאשר הרוח צפון מערבית חזקה. מסקנות: לטוס כקילומטר וחצי לאורך הרכס, עד שאגיע אל מתחת לרחוב העננים שעובר ממזרח לי.

מסקנה שנייה: אני חייב להחליט על תרמיקת יציאה לקרוס כבר לאחר סיבוב אחד בלבד, כי אחרת אני ב"לי סייד" ועלול להיכנס למערבולת גב ההר.

יישום: טס מזרחה עד מתחת לרחוב ומחפש את התרמיקה שתעשה אותי מאושר.

תרמיקה ראשונה מעלה אותיבקצב של 4 מטר/שנייה, אבל אני לא מרגיש יציב. תרמיקה שניייה רק פלוס 2, ואותה ההרגשה. לאחר כל ניסיון כזה של סיבוב אחד בתרמיקה, אני מבלה כ-2 דקות בטיסה חזרה החוצה לקדמת הרכס.

נדמה לי שזו הייתה התרמיקה החמישית. הרגשתי ש"זו האחת", ולאחר סיבוב אחר הימרתי עליה. ידעתי שאני תופס אותה או נוחת מאחור בשדות האכזבה, ליד הכביש מאחורי בית רימון. בשלב זה הייתי כ- 150 מטר מעל ההר. הסיפור המשיך ככה: הגובה 800 מטר, אני כבר לא רחוק מצומת גולני.

מעל הצומת מצאתי תרמיקה נוספת שחיברה אותי ישירות לרחוב שמעלי. בגובה 1250 מטר, הצמר גפן מתחיל לנקות לי את הנעליים, והלב... בעננים. רחוב העננים מפסיק להיות מצפון-מערב ומסתובב מזרחה (רוח מערבית לחלוטין). כאן אני תלוי על ענן שאינו חפץ ביקר לי, חיי, ואנו נפרדים כידידים.

אני מקפל קצות כנף ופונה לחלק הדרומי של רחוב העננים, במקום לטוס במרכזו. שם, בגובה 900 מטר, אני פוגש בנשר כנראה הוגלה, אף הוא, מאותו ענן חסר התחשבות. התיידדנו די מהר, ולאחר שראה שאני מטפס יותר ממנו, הוא התקרב וטס מתחתי. מהר מאוד הוא עלה מעלי וצייר לי את מרכז העילוי.

מפעם לפעם כשהסתכלתי, ראיתי שהחברים לא יוצאים לאוויר - די מובן ברוח של 30-35 קמ"ש - והם גם לא ענו בקשר. תיארתי לעצמי שזז כפתור או ניתק לי משהו, אך הייתי עסוק בדברים שרואים משם ולא התפניתי לסדר זאת.

בעודי מנהל שיחה על עובדות החיים עם אליהו (שמו של הנשר), אנחנו מעל צומת פורייה והרחוב ממשיך למבוא חמה דרך טבריה, כך שצריך לחצות כ- 9 ק"מ מעל הכינרת. אליהו עוזר לי בחישוב יחס הגלישה שלי ואומר: גובה 1200 מטר, רוח גב של 30 קמ"ש, יחס גלישה של 1:7.5, מוסיף עוד כ-200 מטר, כי אנחנו חברים (וגם מפני שהכנרת נמוכה מהים ב-200 מטר לערך). תוצאה: 20 ק"מ מרחק גלישה. מסקנות: 120% גובה ביטחון, רחוב עננים שהוכיח את עצמו עד עכשיו וחוויה של פעם בחיים.

מה הייתם עושים, חוצים את הכנרת באמצע?

אני החלטתי להקיף את הכנרת מדרום. לצערי נאלצתי להיפרד מהרחוב שמעלי, ובפורייה עילית נכנסתי לסינק שבין הרחובות. פניתי מזרחה בכדי להיתלות על שולי ענן קטן - אחד מאלה ששטים להם להנאתם ומקשטים לנו את החיים. עד בית ירח גלשתי בסינק של מינוס 6 מטר בשניה. לצמח הגעתי בגובה 300 מטר (500 מטר מעל הכינרת). אליהו לקח כמובן את הדרך הקצרה.

כאשר הוואריו הפסיק ליבב, פניתי ברוח דרום-מערבית ממעגן לכיוון היעד. לגמתי מים קרים, חלפתי מעל היענים ונחתתי על השביל. מרטין, שישב בשדה הנחיתה של מבוא חמה, קידם את פני בחיוך.

בסך הכל שעה ורבע באוויר, קצת יותר מ-30 ק"מ בקו אווירי, או כ-40 ק"מ של טיול אווירי עם חישוב נקודות הפנייה. חיברתי את הקשר ודיווחתי נחיתה. תוך כדי קיפול המצנח קיבלתי ברכות מעל העולם: "ממזר, שיחקת אותה."

אני מודה לאמנון שהתנדב לעשות את כל הדרך להחזיר אותי. כמובן שמודה לוורד, שבלי קרם השפתיים האלפיני שהיא נתנה לי, לא רק השפתיים היו נופלות לי אלא כל הלסת. בקור של 4 מעלות בבסיס הענן, מכונס במדיטציית הרחיפה, לא בטוח שהייתי שם לב.

אמנון הגיע, נפרדנו מארז ודורון שנחתו בטנדם ונסענו. בדרך התבשרנו שיש תנאי טיסה בזיכרון, ונסענו לשם. ב- 15:00 חנינו בחוות הברון, וב- 15:07 אמנון כבר היה באוויר, מטפס לגובה 300 מטר ומצטרף לכל אלו שהיו אתנו בבוקר בבית רימון. עוד קצת ברכות מאורן והחברים, ואני מקנח את היום ב- 3/4 שעה באוויר רגוע, שמחזיק אותי כ- 200-300 מטר מעל המלון בזיכרון יעקב שלי.

בדרך הביתה, בין חיוך לאושר, השתעשעתי במחשבה לכתוב את השורות האלה. להתראות באוויר.

פסח שני - החג האמיתי[עריכה]

מאת: טל קנב.

קשר השתיקה[עריכה]

מאת: בועז גינזבורג*

האמת חייבת להיאמר. אנחנו, המרחפים, בבעיה. בעינינו, אין תחליף לתחושה הפנטסטית של הריצה לעבר הצוק וההינתקות מהקרקע, השאיבה המופלאה של התרמיקה כלפי מעלה, תחושת ההקלה והסיפוק של נחיתה רכה ומבוקרת. אז באופן טבעי אנחנו, קצת כמו כל הישראלים שממהרים לגמור כדי לרוץ לספר לחבר'ה, נהנים גם לדבר על זה. זה לא שאנחנו מאצ'ואים או משהו כזה, אבל בכל זאת, בינינו, אנחנו די גאים בכך שאנו שייכים לאותה קבוצה קטנה ונבחרת. חוץ מזה, אם אתה אחד שמתעסק במצנחי רחיפה, אי אפשר להגיד עליך שאתה פחדן, מרובע ויבש, נכון?

אז אנחנו מפתחים טכניקה מיוחדת כזו של העלאת הנושא. למשל, בישיבה עם לקוחות חדשים וחשובים שעדיין לא מודעים ליכולתנו וכישורינו, כשמישהו יאמר שבשבת מזג האוויר היה נפלא, אנחנו נמצמץ קלות ונסנן תוך הנהון מחויך וחולמני ונפליט, ככה כבדרך אגב: "הייתה רוח מערבית נפלאה ותרמיקות 5+..." וכשיביטו בנו במבט בוהה ולא מבין, נסביר: "מה אתם יודעים, אפשר היה לעשות 'קרוס' מהתבור כמו כלום". בשלב זה מישהו, שמכיר כבר את שיגיונותינו יבהיר ויספר על תחביבנו, ואנו נניד בראשנו בביישנות קלה ונעיין בכובד ראש בניירות העבודה למולנו. השאלה הבאה תהיה: "תגיד, זה לא מסוכן?" ואנחנו נחייך בביטול קל ונאמר, ש"להיכנס לרכב ולנסוע בכביש ירושלים-תל-אביב הרבה יותר מסוכן..."

אז מה הבעיה, אתם בטח שואלים. הבעיה היא שלאחרונה, במיוחד לאחר שעברנו את גיל הארבעים, במקום לזכות במבט הערכה שלמדנו כבר לקרוא, שבעצם אומר: "אז השמנמן הנמוך, הקרח והממושקף הזה, שנראה כמו פקיד הבנק מהמערכון של הגשש (כנאמר: "אם היה גבוה, יפה ובלונדיני היה הולך להיות טייס ולא פקיד בנק") הוא בעצם גבר שבגברים, עשוי ללא חת, וכו' וכו'", אנחנו מתחילים לשמוע תגובות בעייתיות, שלא לדבר על הלקוחות שעברו למשרד ממול. זה מתחיל מ: "תגיד לי, אתה ילד? אין לך מה לעשות בחיים? חסר לך אקשן?" זה ממשיך ב: "עוד מעט תספר לי שאתה גם עושה עוד מילואים קרביים, מה?" והכי גרוע: "תגיד לי, אתה עושה גם קפיצות בנג'י? קפיצות בנג'י?! לך תסביר להם שזה בדיוק ההפך הגמור ממה שאנחנו מנסים להשיג - גובה, גובה!

באחד הערבים, כשישבנו עם לקוח מכובד וותיק והצגנו בפניו את אסטרטגיית השיווק המוצעת, שאמנם המליצה על גישה טיפה נועזת מהרגיל, חטפנו ריקושט בפרצוף בצורה של: "מה אתה חושב לך שאנחנו באיזה תרגיל מצנחי רחיפה? יא חביבי, מה יקרה אם הקמפיין לא יתפוס? יש כאן איזה מצנח רזרבי שיעצור אותנו מהתרסקות?..."

אז זהו. אנחנו כבר החלטנו. הורדנו את התמונה היפה ההיא עם ה- AGT הישן והטוב מגרד את השלוחה בגלבוע מהקיר במשרד, ותלינו מחדש את הדיפלומה של MBA מאוניברסיטת תל אביב. כשהדיון עם משקיעי חו"ל בהפסקת הקפה עובר לתחביבים האישיים, אנחנו מספרים בהתלהבות על ביצועי הגלישה שלנו ב... אינטרנט. כשבאמצע דיון ביום ה' אחר הצהרים מתקשרים אלינו למשרד לתאם נסיעה לצפון בשבת ויושב מולנו לקוח מכובד, אנחנו מבקשים בנימוס לא להפריע ופשוט לאסוף אותנו בבוקר ל... פיקניק.

אבל כשסוף השבוע מגיע, ואנחנו בדרך הביתה ביום חמישי בערב, ממש בלי להרגיש, אנחנו מחייגים מהפלאפון לתא הקולי ומחכים בציפייה דרוכה לשמוע בתא מספר 1 ש"הנתונים מלמדים על תנאי מזג אוויר לדאייה טובים במיוחד" (כי האמת היא, שלא תמיד ברור לנו לפני כן אם זה טוב שבסיס הענן שגובה 1500 מטר ואם הפרשי הטמפרטורה רציניים מספיק...), ואז בלי בושה אנחנו מנהלים שיחה ערה עם תא 2 או 3, ומצדנו, שכל הנהגים שעומדים אתנו ברמזור ושומעים תכנונים ל"קרוס" כזה או אחר, שיחשבו שאנחנו בענייני בנג'י או טיפוס על הרי קרח...

בועז גינזבורג הוא מחבר הספר "חיידק קטלני", אשר יצא בימים אלה למכירה בחנויות הספרים. בספר משולבים תיאורים מעולם הרחיפה כפי שחווה המחבר, אשר נמנה עם חברי האגודה הישראלית למצנחי רחיפה.