הבדלים בין גרסאות בדף "סיפור מפחיד ליום חורף 1999"

גרסה אחרונה מ־16:05, 19 ביולי 2010

סיפור מתוך גיליון מס' 23 של החוברת "כנפיים", מרץ 1999.

מאת: עופר ברזילי, מרץ 1999.

גלישה חורפית יכולה להפוך לאירוע בלתי נעים בהחלט.[עריכה]

תשאלו את עופר ברזילי וחברתו מאיה, שמצאו עצמם אי שם בשדות ג'נין. אז תשמרו על עצמכם.[עריכה]

החורף השנה התעקש בעקביות להפגין את כוחו דווקא בסופי שבוע, ואנחנו, מתוסכלים נאלצנו להיפרד משבת אחרי שבת. כל ההתארגנויות והטלפונים של שישי בערב לא מנעו מהגשם של שבת בבוקר למחוק את שרידי תקוותינו האחרונות.

עד שכבר נמצאה שבת אחת נורמלית, אתה מוצא את עצמך חוצה את הארץ לאורכה ולרוחבה בכדי למצוא מעט שלווה לנפש. כך היה באותה שבת אביבית בשלהי חודש דצמבר.

יצאנו מוקדם בבוקר מגבעתיים בכדי להספיק גם לטיסת הבוקר, ואם אפשר, גם להבטיח לעצמנו זמן לטיסה נוספת (מה שבטוח בטוח).

הכיוון הכללי – אחד האתרים המזרחיים בצפון. בכביש החוף הרוח נראית בסדר גמור וככל שאנו מצפינים הרוח מתחזקת.

אנחנו מחליטים להגיע למוחרקה – אתר מרהיב בכניסה לכפר הדרוזי דליית אל כרמל. אנחנו חולפים על פני דוכני שמן הזית והזיתים הפזורים לאורך הכביש ומגיעים לשלט קטן המורה "מוחרקה". נסיעה קצרה נוספת בשביל עפר ששלוליות רבות עדיין זרועות בו ואנחנו באתר ההמראה.

מרגיע לגלות שאף אחד אינו באוויר. ההר מתכסה במהרה בנקודות הצבעוניות של חליפות החברים, הרוח חזקה, לפחות 30 קמ"ש ואנחנו נערכים למה שקרוי "תקופת המתנה". מתלבשים היטב ומחכים. השעות עוברות, אבל הרוח – אינה רוצה לנוח!

בשעה 13:00 אנחנו מעכלים את מה שכבר היה ברור הרבה לפני כן: היום לא טסים.

אבלים וחפויי ראש אנחנו מכתתים את רגלינו לרכב, נפרדים מכולם ונוסעים דרומה. בדרך אני מציע שנעבור דרך הגלבוע ונבדוק את המצב.

בגלבוע, בשעה 15:00, עמדת ההמראה ריקה מאדם ומעליה, אנו מבחינים לתדהמתנו בשני מצנחים בגובה רב, לפחות 600 מ' מעל העמדה. לא חולפות שתי שניות, הציוד פרוש ואני כבר רתום, מכוון את הווריו ומתכונן.

הנפה הפוכה ואני נשאב למשהו עצום ובלתי מוכר לחלוטין, הווריו צורח אנושות +6 או אולי אפילו +8, מי סופר. כל מה שמתחתיי מטשטש ונמחק ואני נעלם בשחקים. בקושי אני מצליח להבחין בנפנופי ידיה של חברתי מאיה (שגם היא מרחפת) וזהו. עוד דקה וכבר אי אפשר להבחין במשהו מוגדר תחתיי.

הכיוון מערב[עריכה]

מכיוון שאני טס למעלה ואחורנית בקצב די מהיר, בעיה מסוימת מתחילה להתעורר. מי שמכיר את הגלבוע יודע שמסוכן מאוד לצאת מערבה בגובה נמוך, מכיוון שההר מיוער ברובו ואינו מאפשר נחיתה בשום נקודה עליו. אני מודע לבעיה אך ככל שאני מתקדם אחורנית בתוך ההר, כך גם אני עולה בגובה, ללא יכולת שליטה. מחסום הגובה נשבר ואני עובר את ה-1000 מטר.

בשלב זה, כשאני כבר מבין שאין סיכוי לחזור קדימה (מתחתי הכל ירוק ועצים), אני מבצע אחורה פנה, שם פעמיי מערבה ויוצא לקרוס מאולץ ולא כל כך מתוכנן. השעה 15:45 והחשיכה מתחילה לרדת. ההר כבר אינו נראה כל כך מאיים כשאני בגובה כה רב מעליו, אך הכיוון הכללי שלי גם לא נראה לי כל כך סימפטי: העיר ג'נין.

אני עובר את כל הרי הגלבוע ובכביש התענכים מנסה לאבד גובה. אני אוטם את אוזניי ומנסה לחדור מזרחה ללא הצלחה, מנסה לבצע שמינית או שתיים, אך שוב ללא הצלחה. הרוח חזקה ממני והכיוון שלה יחיד והחלטי – דרום מערב.

בין הרים ובין גבעות[עריכה]

מאיה חברתי קבלה רישיון נהיגה בדיוק לפני חודש וידעתי שתהיה זו משימה לא קלה מבחינתה לאתר אותי, אם בכלל, אחרי הנחיתה. מעל הכפר הערבי ג'נין אני מצליח לאבד גובה ומתארגן לנחיתה ברוורס באחד השדות המעובדים של הכפר. הנחיתה עוברת בשלום ואני מתחיל להירגע ולקפל.

לא עוברת רבע שעה, הפלאפון שלי מצלצל ומאיה על הקו בוכה ולחוצה. בקושי היא מצליחה למלמל "נתקעתי בתוך שדה עם הרכב". אני מרגיע אותה בפלאפון ומתחיל את אחת הצעדות הקשות ביותר שעשיתי בחיי לכיוון מזרח.

כבר חושך מוחלט מסביב, רק אני והמצנח שלי נשרכים בין השדות והאבנים, בין הרים וגבעות, לכיוון כללי לא מדויק, כאשר כל הזמן אני מבקש ממאיה שתאיר בפנסי הרכב. וכמו באגדות, אחרי כשעה של הליכה אני מזהה אורות מרחוק. יש עלטה גמורה ובקושי רואים ממטר, אבל – עכשיו הכל בסדר.

אין צורך לפרט את האושר, השמחה והחיבוקים באמצע השדה, באמצע הלילה. חילצנו את הרכב בכוחות משותפים ונסנו מהמקום כל עוד נפשנו בנו, נשבעים שזו הפעם האחרונה שאנחנו מתעסקים בספורט המטורף הזה – פעם אחרונה השבוע...