הבדלים בין גרסאות בדף "עלילות מליק בארה"ב הגדולה"

גרסה אחרונה מ־01:51, 12 בפברואר 2012

מבוא[עריכה]

בשנת 2007 נאלצתי לבלות את רוב זמני בנסיעות לארה"ב, האמת שלא כל כך רציתי לסוע ולעזוב את הבית, בני הקטן "תבור" אך רק נולד, בנותי היו זקוקות לי (ואני להם) ולא רציתי לאבד את המשכיות הטיסות שכבר רכשתי לי בארץ, נהניתי יותר מדי בארץ גם ללא הנסיעות הללו שהפכו להיות תכופות יותר ויותר, לדאבוני באפריל 2007 נאלצתי לצאת בפעם הראשונה לארה"ב למשך חודש וחצי, ומאז במשך 8 החודשים הבאים מצאתי את עצמי מתזז בנמלי תעופה רבים, במכוניות שכורות ומלונות צבעוניים. על מנת להוציא משהו מהטיסות הטרנסאטלנטיות הללו החלטתי לקחת איתי את המצנח לכל מדינה שאגיע, עוד לפני בואי למדינה מסיומת ביררתי ויצרתי קשר עם המעודונים המקומיים, החיבור עם המועדונים תמיד היה חלק, חיובי, ועם הרגשה של אחדות טייסים, קשה להסביר את זה אבל גם הטייסים האמריקאים יודעים שאנחנו זן מיוחד (אנחנו טייסי מצנחי הרחיפה)

כך מצאתי את עצמי נגרר עם המצנח בנמלי תעופה, דואג למצנח יותר מאשר למזוודה האישית, ונהנה כל כך להשתמש בו בחול, זה החזיר אותי לתקופה שהייתי צעיר בספורט וכל רחיפה חידשה לי המון, במיוחד אתרים חדשים, בארה"ב כל אתר היה אתר חדש בשבילי, כל אתר היה לו נוף אחר לגמרי, ונוף מדהים, בתולי, ראשוני, ולכל אתר היה את האנשים המיוחדים שלו, מאותה תקופה נשארו לי המון חברים שאיתם אני עדיין מתכתב, מברר מה שלומם, ומקווה לפגוש בהם שוב באחד הימים.

מצורפים למטה הגיגי ורשמי מארה"ב מהצד הרחיפתי של העניין, הם מופיעים כמו שרשמתי אותם בפורום רוח הקודש, בתקווה שתהנו....

אמיר מליק

המזבלה, פאסיפיקה, קליפורניה Pacifica, California, The dump[עריכה]

"העיקר להיות מתחת לערפל", מצנחי רחיפה - סאן פרנסיסקו סטייל
אתמול הגעתי לסאן חוזה אחרי שבוע מתיש משהו באוסטין טקסס, הלימודים הסתיימו בהצלחה ועכשיו פיניתי את מחשבותי על העתיד לקרות לי בסאן חוזה, נפרדתי לשלום מחברי באוסטין שנשארו שם לעוד לימודים ושמתי פעמי לשדה התעופה, הטיסה עברה חלק ומהאויר אפילו הצלחתי לראות את ברייס קניון, את הגראנד קניון, את נהר הקולורדו, ואפילו את הטיטנים (הרי הרוקי) - הכל הודות לקברניט שלא נתן מנוח וכל הזמן דרש שנסתכל החוצה לראות עוד איזה משהו הוא מזהה, כשירדתי מהטיסה ראיתי שהוא הביא איתו לטיסה את ה GPS שלו מהבית (GPS שמראה רחובות, נווגיטור) וכך הוא ידע בודאות היכן אנחנו

מעל אוסטין השמיים היו ממש אפורים אבל ככל שהמשכנו לכיוון מערב השמש הגיחה וענני קומולוס בריאים נראו מעל אריזונה, (דויד פרנק בטח בוכה כל פעם שהוא מסתכל למעלה) כשעברנו מעל נוודה העננים נעלמו וראינו בשלב זה רק מדבר עצום שנפרש מתחתינו, בנחיתה בקליפורניה היה ברור לי שהמצנח שלי יראה הרבה שעות שמש כאן, או לפחות שמש, בשני הטיסות שלי בטקסס המצנח לא ראה אפילו שעת שמש אחת, הטיסה הראשונה היתה לקראת החושך והשניה במזג אויר גבולי עם קצת גשם, "טוב" חשבתי לעצמי "לפחות בקליפורניה הוא יראה את השמש" אוי כמה שטעיתי בהנחה הזאת....

חתמתי על מכונית שכורה ועשיתי את דרכי למלון אשר ממוקם במרכז רחוב אל קמינו ריאל, בעצם זה רחוב רוחבי ממזרח למערב שחותך את עמק הסיליקון, הרחוב הזה עצום, והוא מגיע בסופו של דבר אפילו לסאן פרנסיסקו, רחוב זה הוא לב ליבו של עמק הסיליקון מבחינת חנויות, מסעדות, ודילרים של מכוניות, ולמזלי גם 10 דקות מהמעבדה של אפלייד, היכן שאני אמור להעביר את שלושת השבועות הבאים בעבודה.

קמתי בבוקר, אכלתי ארוחת בוקר והייתי מוכן ליציאה, ראיתי בשבשבת שהרוח די דרומית, אבל לפי התחזית עד 12 בצהריים היא אמורה להתיישר על המערב, ארגנתי את כל הציוד שלי, העמסתי על המכונית ונסעתי בדרך השמש ממש סינוורה אותי, העברתי למשקפי שמש, וחשבתי לי שהולך להיות גדול, עליתי על הכביש המהיר 280 והדרך היתה מדהימה, פרות רועות בשדות מוריקים, אגמים משני צידי הכביש, והרים, המון הרים, הכביש עם 4 נתיבים שאני נוסע בו כמעט לבדי, ולקראת הגעתי לסאן פרנסיסקו אני רואה שההרים הפונים מערבה יש מעליהם ערפל, לא יאמן, שמש חזקה מצד אחד וערפל עמוק מצד שני, אני מתחיל לחשוש אבל ממשיך לי בדרכי, מחליף את כביש 280 בROUTE 1 שהינו הכביש המפורסם ביותר בקליפורניה, זהו כביש שנוסע לאורך החוף בפיתולים נוראיים, אבל עם נוף מדהים על הים, אם ראיתם סרטים של ג'יימס דין או ג'יימס בונד, מתוך הכביש הזה יש הרבה צילומים של מרדפים לאורך המצוק ומרוצי מכוניות, פשוט תענוג הגעתי לאתר וחשכו עיני תרתי משמע, היה במקום ערפל סמיך אומנם מעל גובה המצוק אבל לא היתה שמש, יצאתי החוצה לבדוק את כיוון הרוח אבל חזרתי כמו כלב פחדן עם הזנב בין הרגלים לאוטו, היה פשוט מקפיא בחוץ, הצלחתי לראות שעדיין דרומי, וכל מה שנותר לי הוא להמתין.

שעה 1 בצהריים ועדיין אין נפש חיה באויר, או לחילופין התארגנות של אנשים לרחיפה, אין לי את מי לשאול או לדבר, אני נוסע משם דרומה לאתר שבו מטיסים דאונים (זאגי), לפי הכיוון שלהם אני רואה בודאות שהרוח די דרומית וחזקה מאוד, להערכתי מעל 40 קמ"ש במשבים שעה 2 בצהריים ויש איזה בחור שמתארגן ליציאה ברוח של 40 קמ"ש, הוא יורד מתחת לעמדת הדאונים מניף נגרר מחרב, ושוב מניף והפעם מצליח, הוא ישר עולה למעלה וישר טס אחורה, למזלו הוא מוציא את הספיד בר בזמן והוא חודר, הוא מרחף להנאתו, וטס מאתר הדאונים לאתר המצנחים, אני עוקב אחריו עם הרכב, ואני רואה שיש עוד מצנח כתום באויר באתר המצנחים (המזבלה), אני מחייך וניגש להחליף לנעלי רחיפה.

הישוב פאסיפיקה מבט אל קצה הרכס

קר מדי שומרים להיות מתחת לענן

כמה מילים על אתר הרחיפה הזה, האתר נמצא במרכז שמורת טבע ששמה mussel rock על שם אבן סלע ענקי שנמצא בתוך הים, בעצם סלע שהתנתק מהרכס ונפל למיים, האתר ממוקם בדרום סאן פרנסיסקו בעיירה פסיפיקה, שמו של האתר בעגה המקומית הוא THE DUMP או בעברית "המזבלה" על שם המזבלה שהיתה באותו מקום עד לפיכתו לשמורת טבע, הרכס עצמו מגיע להערכתי עד 150 מטר אבל נקודת ההמראה היא כ 40 מטר מעל שפת הים, די דומה לרכס בנתניה, רק שכאן ממראים מתחתית ההר, מקבלים עילוי וממשיכים לטפס למעלה עד שמגיעים לקצה ההר, ואף עוברים אותו, הרכס עצמו נמשך לאורך כמה קילומטרים, והינו רכס מדהים ביופיו, יש באתר זה כמה נקודות המראה, וכל אחת מהם תלויה בכיוון הרוח ועוצמתה ויכולות הטייס, הבעיה היא שהרוח היתה דרומית מדי,

אחרי שנעלתי את נעלי הרחיפה התחלתי להתקדם לעבר נקודת ההמראה, בדרך אני רואה עוד בחור מחליף את נעליו לנעלי רחיפה (כמו שבית ספר שמיים היה מוכר) וישר אני מתחיל לדבר איתו, מסביר לו שאני פעם ראשונה באתר, הגעתי מישראל, ושאלתי מהיכן ממריאים, הוא ניסה להסביר לי אבל התיאש וביקש ממני לחכות לו, תוך כדי הליכה ביחד איתו כשהמסע של 25 הקילו על הגב שלנו התחלנו לדבר, שמו ג'ף מרחף שנה אחת אבל כל יום הוא ברכס (די הזכיר לי את יוגי) הוא מאוהב במצנחי רחיפה ותוך כדי הליכה הראה לי את אתרי ההמראה, וממה להזהר (poison OAK) והיכן לנחות (בכל מקום), הגענו לעמדת ההמראה שנקראת THE WALKER, עלינו אבל הרוח היתה מעל 20מייל לשעה, החלטנו לחכות, באויר המצנח הכתום עוד ריחף להנאתו, "אה זה, זה חוסיין" מצביע ג'ף על המצנח הכתום "הוא מסוכן לעצמו ומסוכן לאחרים" מסתבר שגם כאן יש טיפוסים כאלו שלא שמים על אף אחד, חוסיין הזה כבר נפצע עשרות פעמים אבל ממשיך, הוא לא עבר הכשרה, ולפי המשיכות האגרסיביות שלו בברקסים, ולפי הטיסה עם ברקסים מגולגלים וחניקת המצנח על סף הזדקרות ומשיכת הספיד בר עד הסוף תוך כדי טיסה הבנתי שזה מזל בכלל שהוא באויר.

אחרי כמחצית השעה הגיעו עוד ארבעה מרחפים, אחד מהם מדריך והוא בעצמו לא העז לצאת, חוסיין לעומת זאת חגג, התנדנד, והרגשתי איך זה בוער בעצמותי, הייתי חייב כבר לרחף....

עברה עוד חצי שעה, ג'ף וארבעת המרחפים נטשו וחזרו למכוניות שלהם, אני ירדתי לעמדה השניה שנקראת THE LAMMINGS היה שם מרחף (ביל)שניסה להתאמן בהנפות (כן ברוח 35 קמ"ש) ניסיתי להניא אותו ולבסוף הוא ויתר (אחרי מריחה אחת או שניים), חברו הגיע וביחד איתו עליתי חזרה ל WALKER, חיכינו עוד כמחצית השעה עד שהגיע טייס טנדם והמריא, הבנתי מה עלי לעשות ופרשתי את המצנח, חברו של ביל פרש גם הוא, מצנח ZOLO של חברת GIN, הנפתי ואחרי שניה הייתי באויר, מגרד בהתחלה לכיוון דרום, אבל לא היתה בעיה, ישר עליתי למעלה, ומגלה שהרוח די דרומית אבל מספיקה כדי שנשאר באויר, אני טס לאורך הרכס ומנסה לתפוס גובה, חברו של ביל מנסה כבר איזה 20 הנפות וכל פעם מתחרבש לו, אני צועק לו עם הכל בסדר, הוא נותן סימן שכן, אני ממשיך לכיוון צפון שם העילוי חזק יותר, וב 170 מטר אני נמצא בתחתית הערפל, המצנח ממשיך לעלות ללא שום בעיה, אבל זה לא מתאים לי, אני מקפל טיפים ויורד מתחת לערפל, "כמו לטוס בבסיס ענן" אני חושב לי, וממשיך, זו בעצם הפעם הראשונה שלי שאני מגביל את עצמי בטיסת רכס בגובה שאוכל לעלות אליו, הרי יש הרבה דברים שצריך לשמור כשטסים בטיסת רכס, אבל אף פעם לא שמרתי על "לא לעלות גבוהה יותר" איזה אבסורד, הרי אפשר להגיע בקלות ל 250 מטר

אני ממשיך בטיסה כשכל פעם אני מבצע ביג אירז או מתרחק מההר, טס כבר בתוך הים וזה עדיין עולה, שוב מבצע קיפול טיפים, יורד, מתקרב למצוק ושוב עולה, וחוזר חלילה, בשלב הזה אני כבר לא רואה את קצה הרכס העליון, בעצם הערפל ירד לגובה 100 מטר ונותרה לנו 50 מטר שאפשר לרחף בהם, כאילו מישהו תחם את השמיים מלמעלה (ערפל) למטה (המצוק) החוצה (הים) פנימה (האדמה) נותר לנו פס צר לרחיפה, כאשר כל הזמן אני מנסה לא לחרוג ממנו, אם על ידי קיפול טיפים, התרחקות ממהר, יציאה לים אבל לא רחוק מדי,

לאחר מאבק עיקש של שעה וחצי, קור בילתי מוסבר שחודר גם דרך חליפת הרחיפה, אצבעות קפואות (למרות הכפפות) ונזלת קפואה, החלטתי שאני נוחת, אבל הסיבה המרכזית היתה שעכשיו הערפל היה בערך 20 מטר מעל לעמדת ההמראה, ומצנחים החלו להעלם סביבי, החלטתי שהספיק לי ונחתתי בשלום קצת לפני הגדר ששם חנתה המכונית שלי, על הקרקע התחלתי להפשיר תוך כדי קיפול המצנח, הסתכלתי למעלה ועדיין ראיתי את המצנחים מרחפים להם, עכשיו הם היו גם הרבה,

הספיק לי ליום הראשון, ואני מקווה שאוכל לתפוס כאן עוד כמה ימים טובים יותר, חזרה למכונית, ואני חוזר לכביש 280, ולא להאמין, השמש פשוט חזקה יותר מתמיד, מעביר שוב למשקפי שמש, הרי הרגע הייתי במקום חורפי לכל הדעות והנה 5 דקות נסיעה משם והכל זורח.....

להשאב לענן בפאסיפיקה[עריכה]

לא, לא, לא אני, זה קרה היום לשני טייסים בפסיפיקה הגעתי היום לפסיפיקה, מאושר וקורן מאושר, סוף סוף מזג האויר נרגע אחרי שבוע שלם של רוחות מטורפות באזור ה 70 קמ"ש, לא שעברה כאן איזה מערכת, פשוט זה היה משטר הרוחות כאן כל יום, בבוקר חלש ודרומי, וכשזה כבר התחזק מעבר ל 16 קמ"ש זה קפץ ל אזור ה 70 קמ"ש, אקיצר בילתי רחיף בעליל

המראתי מ TOMCAT שהינה נקודת המראה לטייסים מנוסים יותר כאן, אבל לא היתה כל בעיה להמריא, באויר היה נהדר, הענן המתמיד מעל לעמדה היה כ 150 מטר מעל קצה הרכס, כך שהיה אפשר לעלות לגובה של 300 מטר ללא בעיה, ככל שעליתי למעלה כך הרוח היתה חזקה יותר משמעותית, מדדתי עם ה GPS שלי 4 קמ"ש קרקעי והחלטתי לרדת לגובה הרכס שם חדרתי יותר טוב, הגעתי עד לאתר הגלשנים שנמצא בדרומה של סאן פרנסיסקו וחזרתי חזרה לעמדה, ואז פתאום אחרי שעה וחצי טיסה הרוח נגמרה בשניה אחת, גלשתי למטה ונחתתי ליד עמדת ההמראה LAMINGS לאחר כרבע שעה הרוח התחזקה ואנשים המשיכו לצאת, לא יודע למה, קשה לי להסביר את זה אבל איזה קול בראשי אמר לי לא לצאת, ופשוט עמדתי וצילמתי את המצנחים שהמריאו ונחתו, הרוח בעמדת ההמראה היתה חלשה מאוד, אבל אם גירדת והצלחת לעלות כ 50 מטר מעל היית מסודר עם רוח חזקה, אפילו חזקה מאוד, ואפילו מעבר למגבלות

לאחר שקיפלתי את המצנח, צעדתי חזרה למכונית ואז ראיתי שני מצנחים בבעית חדירה נוראית מקפלים טיפים וטסים אחורה, הם היו בגובה הענן (שהנמיך) והם פשוט עמדו במקום, ומדי פעם טסים אחורה, הבעיה מעבר לחוסר האונים שבטיסה אחורה היא שהעיירה פאסיפיקה פשוט נמצאת מאחורי העמדה, או באלגוריה זה כאילו לטוס כ 150 מטר מעל למצוק בנתניה צפון ולהגרר לתוך העיר עצמה, באיזה שהוא שלב מצנח אחד ביצע הזדקרות מלאה יזומה, שבה הוא איבד גובה מהר אבל זה הספיק בשביל לחדור ולצאת החוצה, מצנח שני פשוט נעלם בטיסה אחורה לתוך הענן ונעלם מעיננו (הכל נעשה לבן)

לאחר בירורים מסתבר שעוד מצנח נעלם בענן מעל לעיר, אבל למזלם לשני הטייסים שלום, אחד נחת בתוך העיר והשני ליד הקניון הגדול, מזל גדול

כל היום הזה מתועד בוידאו, הסרט מצורף כאן, כמו כן הנה לינק למי שמתקשה לראות אותו כאן

• סרט מפסיפיקה, אמיר.

כמו כן מצורפת גלרית התמונות מפאסיפיקה, לחצו כאן כדי לראות את הגלריה.

אני באוויר בפאסיפיקה

נקודת ההמראה השניה - למינגס

נקודת נחיתה - טוםקאט

לטוס עם דייב בפסיפיקה, ולראות את גשר הזהב[עריכה]

אתמול נחתתי כאן, בטיסה לילית מריצ'מונד דרך וושינגטון (הבירה) עד לסאן פרנסיסקו, כשקיבלתי את המצנח בקרוסלות של המזוודות גיליתי שהוא ספוג במיים, ביומיים האחרונים לא הפסיק לרדת גשם בחוף המזרחי, וכנראה כשהעמיסו את המצנח נתנו לו להרטב בגשם, למזלי הפעם לקחתי את תיק המצנח של אדוונס שעשוי מבד עמיד לחדירות מיים, כך שבעצם מה שנרטב היו הכתפיות שיש בהם ספוג, הוצאתי את המצנח בחדר אבל הוא היה יבש, הריתמה היתה לחה אבל לא יותר מזה, החלטתי שלמחרת אני אסע לפסיפקה לא משנה מה יהיה מזג האויר רק כדי לאוורר את הציוד

כל הבוקר ישבתי בחדר וחיכיתי, הסתכלתי במצלמת האינטרנט של אתר הגלשנים בפסיפיקה, אבל כלום, שק הרוח אפילו לא זז, השבשבת אומרת רוח של 6 קמ"ש, בשעה 14:30 נשברתי ויצאתי לפסיפיקה, קיוויתי לטוב, לפחות זה רק 45 דקות נסיעה מסאן חוזה, דרך הנופים המקסימים של כביש 280, התפנקתי לי על כוס קפה, ויצאתי לדרך

בדרך התקשרתי ליוגי, התעדכנתי במאורעות היום במבוא חמה, ואיך שאני יורד לכביש מס 1 אני רואה מצנח גבוהה מעל לקו הרכס, אבל ממש גבוה, יש אני צועק ליוגי, יש סיכוי טוב שאטוס היום.

אני מגיע לחניה, אבל נאדה, איו רוח אין כלום, הרוח אולי במקרה הטוב 5 קמ"ש, אני עדיין מביט למעלה, ואני רואה 3 מצנחים גבוה מעל לקו הרכס, זה מתחיל להיות מוזר, אני אוסף את הציוד ומתחיל לצעוד לכיוון walker העמדה המרוחקת ביותר (או כך חשבתי), החדשות הרעות יותר זה שהמצנחים שהיו באויר היו של שיגי, נובה (זה השם שלו), וארנל, שלושתם טייסי אקרו וטייסים מעולים, מה הסיכוי שלי לעשות את מה שהם עושים? איך הם מצליחים להחזיק שם, ואיך בכלל הגיעו לשם?

דייב, העמדה נקראת על שמו

מרחוק אני רואה את דייב בא לקראתי, ואני חושב אם הוא מוותר סימן שאין סיכוי, לפתע דייב שובר ימינה לכיוון ההר, הוא בטח הולך להשתין אני חושב, אבל לא, הוא מתחיל לטפס על ההר בצד הדרומי ל walker אני ממהר לכיוונו, ואנחנו מתחילים לעלות בשביל התלול, כל צעד של דייב עולה לו בהמון מאמץ, ולאחר כל 10 צעדים הוא חייב לנוח, מסתכל על הנוף וממשיך לעלות, באיזה שלב הוא מוריד את התיק מהגב ויושב עליו, אנחנו מדברים על כל מני דברים, הוא גם שאל אותי אם אני מכיר טדי, כמובן אמרתי לו, he is a character במילים שלו, אחר כך הוא אמר but he is a good guy, הוא שם את התרמיל על הגב, ואני יושב עוד כמה שניות, הוא מכחכח בגרונו ואומר, "אני מצטער אבל אתה יושב על השביל", וואלה לא שמתי לב שיש שם שביל, כי פשוט לא היה, אבל דייב ידע לאן הולכים, קמתי שמתי את התרמיל ונתתי לדייב להוביל,

כל הזמן אני שומר מרחק מאחוריו, למקרה שיפול שלא יקח אותי איתו, אנחנו מטפסים על ההר התלול ולאט לאט מתחילים להרגיש שהרוח מתגברת, לאחר כ 30 דקות עליה אנחנו מגיעים לעמדה, "ואיך אתם קוראים לעמדה הזאת" אני שואל אותו, "העמדה של דייב" הוא עונה, מסתבר שהוא הראשון שגילה אותה, והוא גם מטפל בה, הוא הוציא מזמרה מכיס הריתמה והתחיל להוציא עשבים מהעמדה, רק שתבינו שמדובר על עמדה שהיא בגודל של מצנח אחד, כשהטייס עומד על קצה המצוק ואין הרבה מקום לטעויות דייב דורש שאני אצא ראשון, הוא אומר לי "יש לך הנפה אחת אפילו אם המצנח לא עולה טוב צא, אחרת זה כזה מקרמה להוציא אותו" אני מתחיל לסדר את המצנח, מתארגן, מסתכל אל הרוח, היא נושבת יותר חזק מלמטה, אבל לא מספיק חזק, המצנח חייב להיות פרוס עם הטיפים מקופלים פנימה, אין מקום היכן לשים אותו, אולי אוותר?

אני רתום למצנח, מסתובב להנפה אחורית ואוחז בויליין הקידמי והאחורי, מניף, המצנח מתנפח מהר והטיפים נפתחים, הנפה טובה, נשען על המצנח, ומרגיש שיש לחץ, אני נותן צעד אחד ואני מחוץ לעמדה, לאחר היציאה אין שקיעה אבל גם לא עולים, אני נצמד חזק לרכס לקבל כל טיפת עילוי, מקבל את הטיפה המיוחלת וחוזר לכיוון העמדה לעבר דייב, ואני מאבד גובה, אני רואה שאני כבר מתחת לעמדה, מסתובב חזרה ונצמד שוב לעמדה, הפעם אני מחליט להמשיך לטוס בקו אחד ולא להסתובב כדי לא לאבד גובה מיותר, הבעיה שהרכס נשבר וממשיך אחרי איזה 200 מטר, במקסימום ננחת למטה

אני מגרד בחירוף, נצמד חזרה לרכס, לאחר מעבר ה 200 מטר, ששם לא היתה שקיעה חריפה כמו שחשבתי, הצלחתי לעבור לצד הצפוני של העמדה, אני נצמד, נכנס לתוך הואדיות הענקיים שההר יצר, מקבל כל חתיכת עילוי בשמחה, ואני עולה, על אחד המצוקים עומד עייט ענק, מסתכל עלי באדישות, ואני מגרד בכיוונו, עוד מעט אני נוגע בו עם האיירבג, שניה לפני שאני מגיע אליו הוא פורש כנפיים ונעלם, איזה עוף ענק.

אני ממשיך לגרד אבל כבר מרגיש הרבה יותר טוב, אני הרבה יותר גבוה, וכל סיפור הגירוד הזה הזכיר לי את אותו סרטון the race שהבחור מגרד מלמטה עם המצנח עד שמגיע לפיק. ואכן לאחר עוד 5 דקות אני כבר מעל לקו הרכס והרוח ממש רוח חזקה, אני אפילו מוצא את עצמי בקושי מתקדם, הכל תלוי בגובה, לא היתה בעיה לעלות, הגעתי ל 200 מעל לעמדה אבל אז הרוח היתה ממש חזקה, קיפלתי טיפים וירדתי לגובה הרכס, רואה את גשר הזהב מלמעלה, עם ראות מדהימה, רוח קלילה שמזכירה את אפקט הכנרת, ללא טילטולים בכלל, תענוג

נובה מבצע ACRO

נובה כבר נמוך מאוד מעל הסלעים

באויר היה הריטואל הרגיל, נובה וארנל מבצעים אקרו לא אבחנה, וכל יתר המצנחים (היינו עוד 3) עומדים מעליהים ומסתכלים איך הם צוללים במהירות למטה מתחתינו, תוך כדי הליקופטר, SAT או ספירלה, כיף מדהים

לאחר כשעה באויר הרוח עולה, ומצטרפים אלינו גלשנים, העיניין שאילו טייסי אקרו, אני טסתי רחוק מהרכס בתוך הים, ואני רואה את הגלשן מגיע כמעט עד אלי, ואז מושך את אף הגלשן למטה, צולל (וזה שורק, אווהוו איזו שריקה) ונכנס לספירלה כפולה שמסתיימת כמעט בצוק, הוא עושה את זה עוד 5 פעמים ואני נשבר ואני טס משם

לאחר כעוד חצי שעה אני כבר מרגיש את הברכיים, קר לי, האף קפא לי ואני רוצה לרדת, אני טס לעבר tomcat העמדה שקרובה למכוניות, עובר אותה ואת מגרש החניה, מסתכל על המזבלה, עומד מעל הסלע הענק של mussel rock וניגש לנחיתה רכה בעמדה

שם מחכים לי ארנל דייב ונובה, לוחצים ידיים מדברים ומעבירים חוויות, איזו טיסה היה פשוט גדול, קשה להעביר את זה, אבל זה שונה לחלוטין מהרכס בארץ, כי זו לא טיסת רכס, הרכס הוא 150 מטר גובה ואופי הטיסה הוא שונה לחלוטין

אני נוסע משם בתקווה להספיק ל fish and chips אבל הם כבר סגרו, נו טוייב נסתפק בסאבווי לא לקחתי את המצלמה (מבולבלי) אבל אני מוסיף תמונות מפעמים קודמות שתבינו במי ומה מדובר, ולמי שפיספס, הסרט על פאסיפיקה מצורף למאמר אמיר

היום בפסיפיקה - שעתיים וחצי של שכרון חושים עם אליעד - שתאכלו את הלב......[עריכה]

שמעתי שהתחזית להיום בישראל היא גשם, נו שויין לא נורא, לעומת זאת אני כל היום הייתי דרוך וקשוב לתחזית אצלנו בפספיקה, כל הזמן בדקתי את הוובקאם, ולקראת השעה 15:00 כבר ראיתי גלשן אחד מתכונן ליציאה, לשמחתי הרבה, המרצה שלי היה יותר לחוץ ממני לצאת מוקדם מהעבודה (חוג ריקודים סלוניים) כך שבשעה 16:00 כבר הייתי בדרך לפסיפיקה, אליעד כבר היה בדרך לשם ונדברנו מראש להפגש שם, אליעד דיווח לי שהשמיים פתוחים (טוב הכל יחסי) ואני שמתי פוליאנה פרנק בפול ווליום ודהרתי צפונה לפאסיפיקה כשהגעתי כבר ראיתי מצנחים באויר, השמיים היו די מעוננים, בעצם הענן בא לבקר אותנו למטה, ולראות אם אנחנו מסתדרים

נקודת המראה - WALKER

המשכתי בדרכי לעמדת ההמראה התחתונה שנקראת LAMINGS, אני רואה את אליעד רתום, הוא מנופף לשלום ונעלם לתוך הענן, אני מסתדר מהר, מגלה ששוב שכחתי להוציא את הכפפות ומרוקן שוב את הריתמה עד שמצאתי אותם, בקור ששרר שם לא היה מצב לצאת ללא כפפות, אם לא הייתי מוצא אותם הייתי נשאר על הקרקע (NOT) הרוח חלשה מאוד ואפילו קשה לנפח את המצנח, אבל חבר של אליעד מסביר לי שאין לי מה לדאוג ברגע שאצא הכל יעלה, (שאיבת ענן?) אני מסתכל למטה וחושב לעצמי במקסימום זו לא עלייה גדולה למעלה, מנסה להניף אבל קצת קשה לי לנפח את המצנח, אני עושה שני צעדים החלטיים אחורה והמצנח מתחיל להתנפח, ברגע שהוא מעלי אני מרגיש שיש משיכה, ואני יוצא לאויר, לוקח ישר ימינה לכיוון צפון, ובאמת אני מתחיל לעלות, מתקרב יותר להר ואני מתחיל לעלות מהר, תוך פחות מעשר שניות אני בתוך הענן ואני מקפל טיפים כדי לפחות לשמור על קשר עיין עם הקרקע והמצנחים סביבי

אני ואליעד טסים ביחד תוך כדי שאני מצלם אותו, והוא מצלם אותי, איזה תענוג, רק מדי פעם דואגים לקפל טיפים או לצאת לכיוון הים כדי לאבד גובה הנה כמה תמונות של אליעד, טס על ג'ין זום בצבע צהוב

בשלב הזה רציתי לעבור קצת דרומה מעל הסלע שעל שמו נקרא האזור הזה (MUSSEL ROCK) וגם בגלל שהרכס נמוך יותר בצד הזה ו היה יותר כיף לטוס שם תחתי בחלק הדרומי היה טייס עם מצנח גראדיאנט שעשה פעלולים עד לגובה המיים, אני לשמחתי צילמתי אותו

לאחר מכן נחתנו דיברנו קצת ועלינו שוב לטיסה עד 19:30, ממש עד החשיכה

מסאן פרנסיסקו - יואב טוקר, אופס סליחה אמיר מליק

וגם ליעד זקס

דונלאפ, סקויה פארק, קליפורניה Dunlap, Saquia park, California[עריכה]

המראה מהאוויר פשוט עוצר נשימה

נוחתים במגרש כדורגל בתוך בית ספר

הגעתי לארה"ב לפני שבוע וכמובן שעם כל הציוד, למרות שזה ביקור קצר בן שבועיים, זה עדיין נתן לי סוף שבוע שאפשרי לרחף בו

יצרתי קשר עם אליעד (הידוע בשמו עכסן) ונפגשנו כבר ביום שני לטיסה בפסיפיקה, הרוח היתה חזקה ומשווית וחוץ מאינסיין חוסיין insane hosain אף אחד לא ריחף, (בעצם אליעד ריחף איזה 40 שניות) לדאבוני באותו יום נפרץ לי הרכב והארנק נגנב מתוכו, ובילוי בתחנת המשטרה ולקיחת תביעת אצבעות לא שיפרה את מצב הרוח שלנו

לקראת סוף השבוע כבר החלה התארגנות לפליי אין fly-in (משהו דומה לארוע של רוח הקודש) בפוטטו היל, (גבעת תפוח האדמה?) שנמצא צפונית כ3 שעות נסיעה מסאן פרנסיסקו לקראת יום הנסיעה התברר שמערכת עומדת להכנס באזור הצפוני והוחלט לשנות את מיקום הפלי-אין לאזור הסקויה פארק לעיירה נידחת בשם דנלפ dunlap

באותו לילה דודי התקשר אלי (דודי, הינו בחור שעשה קורס מצנחי רחיפה לפני 15 שנה בעגור, ולפני שנה החליט לחזור לספורט וביצע קורס מחדש אצל ג'ף גרינבאום, וכבר יש מאחוריו כ 70 שעות טיסה ו קורס SIV) תיאמנו שעה לבוקר והתחלנו בניסעה לכיוון דרום מזרח אל סקויה פארק, נסיעה שעברה די מהר כשלאורך הדרך הרוח היתה חזקה מאוד, אבל כשהגענו לאזור הפארק הרוח בהחלט ירדה והיה נראה שיהיה מצב דודי לקח אותי לשדה הנחיתה, שהיה בעצם מגרש ביסבול ובדיוק היה שם משחק ליגה כך שנראה שלנחות באמצע משחק יהיה קצת מוזר, אבל החלטנו לעלות למעלה למרות שלא היה אף מצנח באויר

לאחר נסיעה של עוד 50 דקות הגענו לעמדה שנמצאת בגובה 1400 מטר ו800 מטר מעל לשדה הנחיתה, נוף מדהים נגלה לרגלינו כשמגרש הביסבול נמצא מעבר ליכולת הגלייד של המצנח, ולכן נמצאים בסביבה עוד כמה שדות לנחיתה, רק צריך להזהר מהחוות פרטיות שם הבעלים משחררים את הרוטוילרים שלהם אחר המרחפים (זה כבר קרה בעבר)

קיבלנו תדריך מזוסן (אחראית הפלי-אין, טייסת מדהימה, בת 60 בערך, ואישה נחמדה לכל הדעות) חתמנו על הטפסים והתחלנו לטפל בציוד, כולם חיכו לתנאים וכמה חברה שיצאו ראשונים בקושי הגיעו לשדות החלופיים, היה למה לחכות....

לאחר כשעה בסביבות השעה 12 התנאים החלו להתחזק באמת, וכשאני אומר מתחזק אני מתכוון לכך, כולם החלו לעלות מעל גובה העמדה, היה נראה טוב והיינו מוכנים בעמדה. הנפה חלקה של דודי, והוא עלה ישר במעלית למעלה, אני אחריו, נשאב למעלה במטוטלת עצבנית שדרשה ריסון חזק של המצנח, טיסה לאורך הרכס, המון טילטולים והמון כניסות לטרמיקות, המצנח רקד לצדדים אחורה קדימה, הזעתי כמו משוגע, ולא היה מצב להוריד את הידיים ולצלם, ראיתי שגם האחרים מתנדנדים והבנתי שאני לא היחיד

החלטתי להתרחק מההר, כי בכל זאת לקבל קריסה או פרונטל (המצנח רץ כמו משוגע) לא רציתי, ולכן יצאתי החוצה, ובאמת נהיה גם רגוע יותר (או כך חשבתי) לאחר כטיסה של דקה לכיוון דרום מערב( הרחק מההר) ראיתי שאני יורד בסינק עצבני עוד שמעתי בקשר את סוזן אומרת לי שאתחיל לחשוב על שדה הנחיתה החלופי ולטוס לשם, לא ידעתי עם אגיע לשם, אבל בקצה של כל סינק פראי יש כנראה טרמיקה פראית, נכנסתי אליה, לאיזה +6 המצנח נשאר מאחורי, הרגליים שלי קדימה, בלימה של המצנח והתחלתי להסתובב בתרמיקה, אמרתי לעצמי שכמה שאשאר בתוך התרמיקה (פחות לצאת ולהכנס) כך יהיה פחות נידנודים, אחחחח כמה שטעיתי, עליתי ב +6 כאשר מדי פעם אני מקבל נידנוד חריף יותר כאילו שמרכז הטרמיקה לידי ועדיין הוא יותר חזק, העדפתי לא לגלות והסתובבתי לי בעיגול גדול יותר בקצה התרמיקה שם העילוי היה +3 ופחות מנדנד, תוך כמה דקות הייתי חזרה ב 1600 מטר החלטתי לנטוש את התרמיקה ולהמשיך הלאה, פגשתי עוד תרמיקה ואותם נידנודים של המצנח, נידנודים חריפים ימינה, או אחורה או קדימה, כמה שלא משכתי או ניסיתי לחזות את אותם נדינודים לא הצלחתי, היה מחוטחט ואנשים החלו לנחות, יצאתי לנחיתה גם כן אבל פשוט אי אפשר היה, הכל עלה ביג אירז וספיד סיסטם עזר, אבל כ 100 מטר לקראת הנחיתה עליתי חזרה ל 400, שוב נאבק לרדת ולבסוף נחיתה מדליקה במגרש הביסבול (המשחק כבר נגמר) מנוחה, הסדרת הנשימה ולבסוף עליתי חזרה בטרמפ עם אחד המקומיים.

בערב גם אליעד הגיע עם המשפוחה, חגגנו בטיסת ערב קצרה של 15 דקות התנאים לא היו משהו אבל הצלחנו להגיע לשדה הנחיתה, הצבעים שצבעו את השמיים היו פשוט נהדרים, האויר היה חלק, פשוט תענוג

בלילה ישנו בביקתה בתוך השמורה עצמה, שינה מתוקה עד 9 בבוקר, התארגנות ויציאה לעוד טיסה, התנאים היו חלשים יותר, ויציאה בסייקל רע גרמה גם לי וגם לאליעד לבצע טיסה קצרה יחסית של 40 דקות עד לנחיתה, אני נחתתי ליד חוות הרוטווילרים, למזלי לא רדפו אחרי, ולאחר איסוף של אליעד חזרנו לעמדה לעוד טיסה אבל בסוף ויתרנו, היו לנו בכל זאת עוד 4 שעות נסיעה חזרה

• גלריית תמונות בדונלאפ סקויה פארק יוני 2008.

אליעד זקס נוחת במגרש בית הספר

המקום שבו נחתתי

מימין : אליעד,אמיר,דודי

מארשל, סאן ברננדינו, לוס אנגלס, קליפורניה Marshel, San Bernandino, L.A, California[עריכה]

סיפור היום הראשון

טוב, אז הנה הסיפור של הטיול שלי למרשל בקליפורניה לפני שלושה שבועות התחיל קשר ביני ובין אליעד זקס דרך הפורום הזה, קשר שהתחיל בשיחת טלפון שגלשה לארוחת ערב שישי בבית משפחת זקס, רחיפה משותפת בפסיפיקה, כמו גם טיול בסאן פרנסיסקו,

לאורך כל הדרך סיפר לי אליעד מנפלאות אתרי הרחיפה שבקליפורניה, כשבראשם אתר מרשל בסאן ברננדינו, הצעתי לאליעד להצטרף אלי לנסיעה ללוס אנג'לס ולרחף במרשל, לי היה תירוץ מושלם, הייתי צריך לבקר את אחותי שגרה שם, אליעד חשב על זה קצת ואחרי יום חזר אלי שהרעיון נראה לו ושהוא מצטרף, גם לו יש חברים לבקר. תיכננו את המסלול ואת מקומות הרחיפה האפשריים לאורך הדרך ללוס אנג'לס, בסוף סגרנו על מרשל, עקב הזמן הקצר והקצוב שעמד לפנינו, הנסיעה לעבר לוס אנג'לס עברה חלק ומהר, חמש שעות של נסיעה דרך השיממון בין סאן פרנסיסקו ללוס אנג'לס דרך כביש מספר 5, שמענו הרבה שירים, הרבה סיפורים, והדרך באמת עברה מהר להפליא, בלוס אנג'לס נפרדנו כל אחד לדרכו (אני לאחותי, אליעד לביקור חברים) וקבענו להפגש במרשל ב 16:00,

הגעתי אל אחותי, חיבוקים ונשיקות ועלינו על הרכב לכיוון מרשל, הכל היה טוב ויפה הבעיה היתה שלתנועת הרכבים בלוס אנג'לס יש את המומנטום שלה, ומצאנו את עצמנו משייטים לנו ב 10 קמ"ש על הכביש המהיר, הגענו למרשל ב16:50 אליעד ומשה (מויז) חברו כבר עמדו וחיכו לנו עם קוצים בטוסיק, מסתבר שהתנאים עמדו להסתיים ואליעד ומשה חיכו לנו וראו איך יש חגיגה באויר מעליהם של איזה 15 מצנחים וגלשנים,

העברתי מהר את המצנח למשה לאוטו, והתחלנו בעליה הגדולה לעבר עמדת ההמראה במרשל

כמה מילים על אתר מרשל, אתר מרשל נמצא בסאן ברננדינו מזרחית ללוס אנג'לס, בערך כשעה וחצי נסיעה ממרכז העיר (כמובן ללא תנועה) האתר נמצא בצמוד לרכס CRESTLINE וגובהו 1000 מטר מעל לפני הים וכ 650 מטר מעל עמדת הנחיתה, מרשל נמצא על רכס ארוך ובכללי מזכיר את רכס הר הארי אבל הרבה יותר ארוך ובהרבה מקומות הרבה יותר גבוהה, הנסיעה מאתר הנחיתה לאתר ההמראה אורכת כ 30 דקות, שעות פעילות האתר לרוב הם ב 15:00 ומעלה בעיקר בגלל החיטחוטים הרבים עקב תרמיקות חזקות מאוד שמשתחררות במשך היום, לעת ערב יש מין סוג של אפקט הכנרת ועילוי שקט נמצא בכל סביבת הרכס, "אוויר דבש" - לטעמי מזכיר את זכרון יעקב מהבחינה הזאת.

חזרה לנסיעה למעלה, פגשנו בדרך את מרסלו חבר ותיק של אליעד עוד מהתקופה שהיה מדריך מצנחי רחיפה באזור מרשל ואשר העביר את שמן הרכב שלו לשמן טיבעי ממוחזר, ובאמת מרכבו נדף ריח חזק של שמן טוגנים ממקדונלד , הגענו לאתר הרחיפה ואני ירדתי מהרכב להתפעל מהנוף, זה היה עוצר נשימה, כל לוס אנג'לס פרוסה מתחתינו, רכס הרים מסביבנו, נשרים באויר ביחד עם 10 מצנחים והאויר נראה חלק, ללא חיטחוטים מיוחדים, מהירנו לרכב הוצאנו ציוד ולאחר כ 10 דקות כבר היינו מוכנים להמראה.

נקודת הנחיתה מהאויר

אליעד זקס נוחת במגרש בית הספר

אליעד ונועה לאחר הטיסה

בד"ח זריז, בדיקה של הרוח (שכבר היתה די חלשה) והנפה אחת, המצנח מעלי ואני מסתובב ורץ במורד העמדה כשאני משאיר עקבות בדשא הירוק, נכנס לתוך הרתמה מתיישב ותופס עלוי קטן מעל לעמדה, מבצע רכס ומתיישב להסתכל על הנוף, פשוט קשה לתאר את זה והתמונות מן הסתם יתקשו להעביר את התחושה, אבל הצבעים, הגובה, הנוף, ויתר המצנחים היו פשוט שילוב מקסים.

הרוח היתה חלשה והעילוי כבר לא מי יודע מה חזק, אני משה ואליעד נאבקים להצליח לעלות מעל עמדת ההמראה אבל זה קשה, אני מצליח פעמיים לעלות מעל העמדה וישר אני מוצא את עצמי בסייקל שאחריו אני מתחתיה, ממשיך לגרד כך עוד כ 40 דקות באותו גובה אבל ללא יוכלת לעלות מעל עמדת ההמראה, אני נוטש לאזור עמדת הנחיתה, טיסה בניחותה תוך כדי שאני מצלם מעט,

נחיתה רכה במרכז העיגול הירוק של עמדת הנחיתה ואני פשוט מתפעל מהמקום הזה עמדת נחיתה ירוקה לחלוטין, דשא סמיך ורך שפשוט בא לך להתגלגל עליו, עשרה אנשים יושבים להם ומדברים רק על מצנחים, כמה מצנחים עוד פרוסים על הדשא לאחר נחיתה, כמה טייסים מבצעים אימוני הנפות בצד המערבי של העמדה וכמה גלשנים מתחילים את שלב הפירוק, תוך כדי כך אני רואה גלשן מגיע לנחיתה, אבל הטייס בכלל יושב הפוך על הגלשן, שניה אחרי זה הוא מסתובב תוך כדי טיסה ותופס שוב את הבר התחתון, ושוב פעם, הפעם תוך כדי שהגלשן מסבסב לימין, אחרי כן

הוא טס ללא ידיים בכלל וכ 10 מטר לקראת הנחיתה הוא שם את הרגליים שלו על הבר, בנחיתה ברגע הפלייר עצמו הוא הוריד את הרגליים בתיזמון מושלם ונחת נחיתה מושלמת - מסתבר שזו ההצגה היומית כאן והבחור נחת אפילו פעם אחת בתוך סלון של בית שנמצא בתחילת עמדת ההמראה, תארו לכם את המשפחה של אותו בית שפתאום נחת להם אורח בסלון "תרתי משמע"

לאחר הרבה דיבורים קיפול המצנח וסיפורי חוויות אנחנו נפרדים ומתכוונים להגיע למחרת למרשל הרבה יותר מוקדם

היום השני,

בדיוק נחתתי

אליעד זקס ממריא במרשל

לשמחתי הרבה התנועה על הכבישים היתה דלילה בהרבה מהיום הקודם כך שמצאתי את עצמי ואת נועה האחינית שלי במרשל בשעה 14:00, נועה באה בתקוה לרחף בטנדם עם אליעד, בתקווה שיהיו תנאים, אליעד ומשה כבר נמצאים במקום, אנחנו מתארגנים עם עוד 3 בחורים שנראים שני טיפות מים כמו חברי להקת ZZ TOP האגדתית, אנחנו עולים לעמדת ההמראה וכבר יש 5 מצנחים גבוהה מעל לעמדה מסתובבים בתרמיקות, המצנחים מתנדנדים מדי פעם, וקשה להחליט אם זה מחוטחט או חזק או שלא אנחנו מתארגנים להמראה, משה יוצא ראשון והוא כבר מתחיל לעלות והוא מעל לעמדה, אני רתום ומחכה לתחילת המשב, מבט אל שק הרוח ואני מרגיש שזה מגיע, אני מניף ויוצא ישר לתוך תרמיקה, קיפול טיפ שנפתח בזריזות מבשר את בואה של עוד תרמיקה, התרמיקות התחילו לבוא בצרורות כשכל פעם אני בולם בחזקה את המצנח, בכניסה לתרמיקה המצנח נבלם ממש בחזקה אבל בהמשך התרמיקה העילוי עומד על +3 בממוצע, לעיתים המצנח מסבסב לבד ואני צריך לבלום אותו מלעשות ככל העולה על רוחו, אני מצליח להגיע ל 1600 מטר, וכך אני משחק בין 1400 ל 1600 כאשר כל פעם מגיעה תרמיקה ושוב המשחק הזה עם המצנח שמאיט ואני בולם, נידנודים, קפיצות, ונפילות מוזרות, החלטתי שאולי רחוק מההר יהיה פחות אלים כי התרמיקות לא יאיצו על צלע ההר, כמובן שלא יכולתי לצלם בשלב הזה, אי אפשר היה לעזוב ידיים, המלחמה היתה בעיצומה!

יצאתי לעבר שדה הנחיתה תוך שכל 2 דקות לערך אני עובר תרמיקות אלימות, אני מחליט לחצות אותם ולא להתפתות ולהסתובב עליהם, קודם שנהיה מעל שדה הנחיתה אני חושב לעצמי, אני מגיע מעל שדה הנחיתה ובאמת קצת יותר רגוע, התרמיקות ממשיכות להגיע אבל בפחות עצבנות, אני מתפתה ועולה שוב ל 1600 מטר, ונשאר שם עוד כחצי שעה כשאני כל הזמן שומר את המצנח מעל לראש, מדי פעם מצלם איזו תמונה, אבל זה היה די קשה בהתחשב בתנאים לאחר כחצי שעה החלטתי להפסיק להסתובב ולהתחיל להנמיך, אבל זה היה ממש קשה, ווינג אוברז פשוט לא עשו את זה, כל ווינג אובר שני הסתיים באיזו תרמיקה שהעלת אותי חזרה ל 1400 מטר, כל פעם גלשתי ל 1100 ונכנסת תרמיקה רחבה שמחזירה אותי ל 1400 מטר, וחוזר חלילה, אני מתרחק מעל שדה הנחיתה מוצא מאגר מיים קטן ומעליו כמובן יש סינק, אני מסתובב בסינק ומאבד גובה ל 600 מטר, אני חוזר לעמדת ההמראה ושוב אני ב 1000 מטר, הבנתי את העניין וחזרתי עליו עד שהייתי בגובה 200 מעל שדה הנחיתה ואז חזרתי לשדה, עדיין היה קשה לרדת, עוד ווינגים איבדתי גובה ונחיתה מושלמת בעיגול הדשא

קיפלתי את המצנח תוך שאני פוגש שני ישראלים שמרחפים, שגיא וצביקה, אנחנו מדברים ובנתיים ליעד שנחת למעלה ממריא עם נועה בטנדם, הם טסים כ 40 דקות באוויר דבש, עד לנחיתה

יום פשוט מושלם, טיסה של 90 דקות בגובה עצום עם תרמיקות בריאות להפליא, פסטורליות על הדשא במרשל, זולה ענקית בצל, פשוט גדול

עכשיו אני כבר בבית בסאן חוזה מחכה לטיסה הבאה - אולי בפסיפיקה, ואם לא אז בשבוע הבא בארסוף!

אמיר

התמונות הודות לצילומים של אליעד, ניצה, נועה, אמיר ומשה -

* כל התמונות בגלרית רוח הקודש,

והמון המון תודה לאליעד זקס על העזרה, ההכוונה, וממש על הכל, בלעדיו זה בטוח לא היה יוצא אל הפועל!

פקסידל, אוסטין, טקסס Packsadle, Austin TX[עריכה]

מבט על טקסס ממושב הטייס

גלשן ממריא מהרמפה בקצה העמדה

טקסס השטוחה פרושה לרגליי

בואו ואספר לכם איך זה לטוס באוסטין טקסס - או יותר נכון טקסס סטייל

עוד לפני חודשיים לפני הגעתי לאוסטין טקסס התקשרתי עם קבוצת מרחפים מקומית מאוסטין אשר מתאגדת תחת השם paraglidtexas וכמובן האתר שלהם http://www.paraglidetexas.com/

דרך הקבוצה התקשרתי עם המדריך הראשי שלהם פול גרינווד, וכבר מהשיחה הראשונה שלנו הוא הסביר לי שמכיוון שטקסס די שטוחה אין להם הרבה מקומות לעופף בהם, יש גבעה אחת packsaddle אשר מתנשאת לגובה עצום של 100 מטר (אמרתי שטוחה לא) ומעבר לזה פשוט גוררים או פרהמוטור (ממ"ר בעברית)

לפני שבועיים ביקרתי אותם כשביצעו גרירות, מכיוון שהגעתי עם עוד כמה ישראלים שהיו די חסרי סבלנות מכל ההתארגנות האיטית משהו של האמריקאים, החלטתי בסוף לפרוש עקב התנאים היציבים להפליא שהיו, אבל לפחות ניפגשתי עם קבוצת המרחפים והרגשתי קצת יותר שייך

לפני שבוע עברה סערה מעל טקסס כך שלא היתה אפשרות אפילו להוציא את הראש מהבית

לעומת זאת ביום שישי (להזכרכם, בארה"ב שישי = היום האחרון של השבוע) התקשרתי לפול והבנתי ממנו שיום שבת אבוד עקב רוחות חזקות אבל יום ראשון יהיה טוב וכנראה נטוס, בשבת דיברתי איתו והוא הסביר לי שכנראה ניסע לגרור באיזהשהוא אגם צפונית מזרחית לאוסטין

התיצבתי אצל פול (45 דקות נסיעה מהבית שלי) ב 10:00 בבוקר בדיוק, פול עמד ליד הוינץ' (מערכת הגרירה) וריתך אליה חלקים, מסתבר שזו מערכת גרירה חדשה ישנה שלו שהוא רוצה לבחון היום, והיה עליו להכין מתאם בשבילה לסירה, עזרתי לו לקדוח חורים במערכת והוא אח"כ השחיז וריתך עוד מני מתאמים ושאר ירקות למערכת,

לאט לאט החלו מתקבצים סביבנו חברים מהמועדון, גרי P4- נשיא המועדון ויד ימינו של פול, איימי P2 - אישתו של פול שגם מרחפת, דאן P2 וחברתו P1(שכחתי את שמה) שניהים מרחפים, כריס P1, ואריק שהגיע עם מנוע על כל מקרה שיהיה

ה-P ליד השם זה בעצם דרגתו ורמתו של האדם לפי חוקי USHPA, מה שאומר P1 חניך עד 25 טיסות P2 טייס עד 200 שעות P3 מעל 200 שעות, P4 תואר כבוד

עד שעה 14:00 עבדנו על הציוד שיהיה מוכן, ובאמת לאחר 4 שעות של עבודה המערכת היתה מתואמת על הסירה של פול, יצאנו ונסענו לאגם, לעוד 45 דקות נסיעה (בדרך עצרנו במסעדת מזון מהיר וחטפנו משהו לדרך) הגענו לאגם ב 15:00 הורדנו את הסירות למיים, פול בחן את הסירה הלוך ושוב ונראה שהכל בסדר, הראשון ליציאה היה כריס P1 שזו היתה לו הגרירה השניה בחייו והראשונה במיים, לטעמי הוא עמד די קרוב לשפת המים אבל זה מה שפול ביקש ממנו, כריס נרתם די בחשש, ואני זוכר את התחושה הזאת כשהייתי ממריא במבוא חמה בקורס גובה, לקח לי להרתם ולבדוק את עצמי בפעמים הראשונות משהו כמו 10 דקות כל פעם,

בכל מקרה הוא נרתם הניף כמה פעמים והודיע שהוא מוכן, גרי חיבר אותו לחבל הגרירה, תוך כדי שהוא שואל אותו שאלות מה הפרוצדורה אם הוא נוחת בתוך המיים? איך רצים בגרירה? למה לבדוק את המצנח כל הזמן? ממש כמו חניך דרגה אחת,

ביקשנו מפול שימתח את החבל, כריס הניף והחל להמשך על ידי החבל, משום מה פול לא החזיק את המתח על החבל והיה נראה שכריס הולך להכנס בתוך המיים, הוא באמת נגע במיים עם תחתית הרתמה אבל אז לפתע המתח חזר לחבל וכריס החל להתרומם, הבעיה היתה שהרוח נשבה מכיוון מערב, ופול גרר לכיוון דרום (אילוצים של האגם) מה שאומר שכריס היה צריך לתקן חזק שמאלה, בשלב הזה אחרי הנגיעה במים כריס היה עסוק יותר עם המים ולא שם לב שהמצח היה ב 90 מעלות אליו והנחיתה במיים היתה בילתי נמנעת, הוא נחת במיים, והחל להתרחק מהמצנח, פול חזר אליו עם הסירה והיה חייב לכבות אותה כדי שלא יסתבך עם החוטים, העלו את כריס לסירה אבל אז המנוע שבק, מערכת הגרירה גמרה את הסוללות של הסירה. פול ודאן הוציאו את המשוטים ופידלו דרכם חזרה למזח ושם הנענו אותם שוב עם כבלים מהאוטו, היינו מוכנים בשנית, והפעם גרי נשיא המועדון ומדריך מוסמך עמד להמריא.

גרי הניף ממקום מרוחק יותר, הנפה מוצלחת שני צעדים והוא היה באויר, גרירה מושלמת עם כבל שהגיע עד ל 900 מטר (בשלב הזה נגמר האגם) ואז הוא שיחרר את הכבל, כלום, נאדה, גורנישט, אויר יציב כמו מרגרינה, והוא מגובה 900 מטרים גולש חזרה אלינו על שפת האגם,

לדאבונו של פול נכבה לו המנוע של הסירה, והסוללות היו מתות, לאחר חצי שעה של חוסר אונים דאן מצא שיש בעצם כבל התנעה ידני לסירה ולאחר 10 משיכות חזקות המנוע הניע והם הגיעו אלינו, החלטנו שזהו זה וכנראה נקרא לזה עוד יום של כשל בציוד,

עשיתי הרבה תרגולי הנפות עם מצנח ארכוס של כריס (כדי ליבש לו את המצנח) והבנתי שכנראה רק להניף ייצא לי היום,

השעה היתה כבר 16:45 והתאספנו לסכם את היום, פול הבחין שהרוח דרום מערבית מה שאומר שיתכן ואולי אפשרי לטוס בגבעה, קצת טלפונים ויש לנו דיווח על רוח דרום מזרחית 5-10 מייל, מושלם. התארגנו (די לאט אני חייב לציין) ויצאנו לדרכנו לגבעה שרוחות דרומיית מתאימות לה, הגענו לגבעה ב 19:00 הרוח היתה צפון מזרחית ופול אמר שיש נקודת המראה צפון מזרחית שרק ל P3 מותר להמריא בה, מכיוון שאני גרי ופול היינו היחידים שמדורגים P3 עלינו למעלה, גם כריס הצטרף אלינו, הוא התכוון לגרזן למטה מהעמדה הדרומית (אם הרוטור לא יהיה חזק מדי) הבנות עלו ברגל, ואנחנו העמסנו את הציוד ודהרנו למעלה,

הדרך למעלה היתה מטלטלת ואפשרית רק לרכב 4X4, באמצע הדרך המצנח שלי בא לבקר אותנו מהחלון, כן הוא ירד מהגג ונשאר תלוי דרך חביקה של הקסדה שלמזלי היתה בתוך המצנח, מכיוון שלא היתה אפשרות לעצור באמצע העליה המשכנו כך עד העמדה כשהמצנח תלוי מהקסדה לצד החלון שלי,

קפצנו לראות את העמדה הצפון מזרחית, רוח על האף אבל בעמדה יש רמפת גלשנים (למי שלא מכיר, זו רמפת עץ שבעצם מרחיקה את הגלשן מההר, כאילו תלויה לה משום מקום) הבעיה עם הרמפה הזאת שאין עליה מקום לשים מצנח וללכת 7 מטר ממנו כדי למתוח את המיתרים, אם אתה רוצה למתוח את המיתרים אתה צריך להיות תלוי בין התהום והחיים שלך, לא התאים לי והחלטתי לנסות את העמדה הדרומית הרגילה

בעמדה הדרומית הרוח נשבה מכיוון כלל מזרח, אבל ללא רוטור, לאורך הצוק המזרחי ריכסו להם נשרים אמריקאים מה שהראה בבירור ששם זה המקום להיות, רק איך להגיע לשם....

כריס יצא וגירזן למטה, ראיתי שאפשרי להמריא, הגיע משב שהיה קצת יותר דרומי, הנפתי ורצתי החוצה היה עילוי חלש מאוד אבל הצלחתי לרכס לאורך המצוק עד שהגעתי לצד המזרחי, ואפילו עברתי את קווי המתח הגבוהה ללא בעיה, כן היה עילוי גם בצד הדרומי וגם בצד הצפוני, עילו חלש של +0.4 אבל עילוי, ריכסתי הלוך ושוב ותפסתי גובה עד 150 מעל. גרי יצא, ואחריו פול עם מצנח טנדם בטיסת סולו, פול שהוא די גדול מימדים נמצא בתחום התחתון של הטנדם שלו.ריכסנו וריכסנו, והיה ממש נעים כמו אפקט הכנרת בקטן, צבעים מדהימים של השקיעה, נוף מהמם של אגמים ונהרות מסביב, נשרים מסביבנו, והנה אני כבר בקושי רואה משהו, הורדתי את משקפי השמש אבל עדיין היה יחסית חשוך, ועכשיו אני גם רואה מטושטש (אין לי עדשות מגע) ואני זוכר שהיו קווי מתח גבוהה היכן שהוא למטה אבל אני לא זוכר היכן בדיוק, אני צועק לפול וגרי שצריך לרדת, בדיעבד הם לא שמעו אותי, עכשיו כבר התחלתי להזכר באותו אפקט הכנרת שנחתנו בחושך וכמה זה היה מפחיד, אבל לשמחתי גם גרי וגם פול יצאו לנחיתה ואני אחריהם, החלטתי שאני נוחת היכן שהם נוחתים, זה פשוט היה הכי בטוח מבחינתי, הם נחתו ליד המכוניות ואני אחריהם עם overshoot של 20 מטר,

יוההווו איזה טיסה, אני אוסף את הפטריה וחוזר אליהם, הם משבחים אותי על הטיסה ועל האופן שאני טס, ואני מדבר איתם על מה שראינו באויר, על הרכס, קווי המתח, על זה שלא ראיתי כלום בנחיתה, מקפל מהר, ובסוף הקיפול כבר חושך מוחלט, מתארגן על הציוד וכולם נוסעים ל chili's מסעדה מתוך רשת מסעדות מקסיקנית בארה"ב, לא אלעה אותכם בפרטי השרצים שאכלתי אבל היה מעולה, 22:15 ואנחנו עוזבים את המסעדה ונוסעים חזרה לביתו של פול, המכונית שלי שם, 23:30 אנחנו מגיעם לביתו של פול ונפרדים, 00:30 אני מגיע הביתה, מתקלח ומתישב לכתוב את הסיפור הזה

אז תגידו לי, כמה פעמים יצא לכם לצאת מהבית ב 9:00 בבוקר לרחף וחזרתם ב 00:30?

בכל מקרה מאוד נהנתי היום, ו- 50 דקות של טיסה בנוף מהמם עם נשרים אמריקאים פשוט עשו לי את זה

לרחף עם בוטצ' - טקסס סטייל[עריכה]

נהר LBJ ממעוף הציפור

אבי גולדנברג בשדה הנחיתה

אני במלון מייבש את המצנח

אני יושב וכותב עכשיו את שורות אלו ולא מאמין שיצא לי לטוס היום כאן בטקסס כל השבוע התחזית היתה קודרת, בכלל כל השבוע ירד גשם והיתה רוח חזקה וכך גם היה צפוי להיות סוף שבוע זה. בערב שישי אני נמצא אצל חברים מהעבודה וחוגגים את יום שישי בארוחת ערב מפוצצת (קלורוית/גודל/טעם) ואני מתחיל להתכתב עם פול באס אם אס לגבי היתכנות הטיסה ביום שבת, למרות שידעתי שאמורה להיות רוח חזקה רציתי לדעת מהמקומי אם זה אפשרי, פול כותב לי בחזרה שכנראה הוא מגיע לפאקסדל בשעה 9 בבוקר לפני שהרוחות מתחזקות, אני כותב לו חזרה שאני אהיה שם, לאחר חצי שעה הוא כותב לי שהשעה שונתה לשעה 7 בבוקר, אני כותב לו חזרה שאני אגיע, לאחר חצי שעה הוא מתקשר אלי ומסביר לי שכנראה הוא לא יגיע לשם בכלל והיום מבוטל, איזה בעסה, הלכה השבת.....

יום שבת בערב פול מודיע לי שהוא לא טס ביום ראשון וכנראה אין טעם לצאת מהבית, שפוף ראש אני מבין שכנראה בטקסס אני לא אטוס יותר כי בסוף שבוע הבא אני כבר טס לקליפורניה, אני נכנס למיטה לקראת שינה ואני רואה בתחזית מזג האויר בטלויזיה שכנראה יטפטף ביום ראשון, ואני אפילו לא מכוון שעון.

אני קם ב 11 בבוקר, מביט החוצה וממש אפור, העץ מחוץ לחדר שלי מתנפנף לו קלות (הוא נמצא מוסתר מהרוח) והיה ברור לי שאם הוא מתנפנף יש רוח חזקה בחוץ, אני מתקשר לאבי גולדנברג (חבר לעבודה, וחבר בכלל) שנמצא איתי באוסטין ואומר לו שאני רוצה לסוע לפאקסדל לצלם תמונות, לפחות שיהיה לי מזכרת מהטיסה הקודמת בטקסס, אבי לא כל כך רוצה אבל בסוף אני משכנע אותו, אנחנו עוצרים לאכול צהריים בדני'ס ומשם ממשיכים בנסיעה לפאקסדל

אבי מפעיל את נווט הגיפיאס שלו ואנחנו מחליקים לנו על הכביש השטוח של טקסס, איזה ארץ שטוחה, לאן שלא תפנה את ראשך תראה לקילומטרים רבים את הנוף, מדי פעם יש גבעות או מדרונים של 20 מטר אבל בזה זה מסתיים, טקסס ללא ספק היא מקום שלטייס מצנחי רחיפה קשה לרחף תדיר.

המקומיים כאן לא מכירים את התחושה הזאת של הגעה להר ויציאה ממנו ישר לתרמיקה פראית ששולחת אותך 700 מטר מעל לעמדה, או בטיסה ישרה למטה (גירזון)שלוקח לפחות 20 דקות (הר הארי לדוגמא) כשבתי הספר מוציאים כאן תלמידים בפאקסדל, יש להם טיסה של 2-3 דקות עד לנחיתה ביום טוב, ולכן עוד מתחילת קורס הבסיס טייס מצנחי רחיפה (או גלשן) לומד איך להגרר, וזו אחת הדרכים היעילות ביותר לטוס בטקסס, הנסיעה קצרה לכביש הגרירה, לא משנה מה כיוון הרוח בטוח תמריא, ומה שבטוח תגיע ל900 מטר, הבעיה העיקרית היא שזה לא יכול להיות ספונטני (צריך הרבה הכנות) וצריך גם אנשים שיהיו מוכנים לגרור ולתפעל את העסק, מה שאומר, שלהבדיל מאצלנו בארץ שיש לנו בכל יום נתון בין 3-4 עמדות אופציניליות לרחיפה, באזור אוסטין זה מסתכם במערכת גרירה אחת ומספר מוגבל של טייסים שיכולים לרחף באותו יום על אותה מערכת גרירה.

בינתיים, אני ואבי ממשיכים בנסיעה לפאקסדל, ומנסים לראות את אותה גבעה מרחוק אבל לא מצליחים לזהות, אני אומר לאבי שיש על הגבעה אנטנה די גדולה, אבל מרוב אנטנות לאורך הדרך כבר כאב לנו הראש, הגיפיאס כבר מודיע שעוד 10 ק"מ מגיעים ליעד ופתאום אנחנו רואים את הגבעה, היא ממש שונה בתוך הסביבה השטוחה שראינו עד כה, ואני מתחיל להרגיש את ההתרגשות גוברת אצלי, אני אומר תודה לאל שכל הציוד אצלי בתא המטען של האוטו, הרוח לא נראית חזקה מדי וגם לא אפור כל כך, ואולי יהיה איזה סיכוי לתפוס משהו,

אנחנו פונים ימינה לתוך CR109 שהיא דרך חקלאית משובשת שבעל האדמה הכין על מנת שטרקטורים יוכלו לעבד אצלו את האדמה, אנחנו מיטלטלים עוד כ 4 ק"מ עד שאנחנו מגיעים לחניה מתחת לעץ הגדול, לשמחתי יש כבר 2 מכוניות בחניה, ולאחת מהם יש אפילו מתקן נשיאה לגלשן, אנחנו מביטים למעלה לעמדת ההמראה ובאמת יש שם שני אנשים שמביטים בנו מהרמפה,

אני מסתכל על שק הרוח והוא מתנפנף קלות לכיוון דרום (הכיוון הנכון) ואני מחליט שאני עולה למעלה ויהי מה, אני חושב לעצמי שיתכן ולמעלה הרוח תהיה הרבה יותר חזקה, אני שואל את אבי אם מתאים לו לעלות למעלה, הוא לא בטוח, "זה רק 100 מטר" אני אומר, הוא מסכים, אני פותח את תא המטען מוציא את הציוד ומעמיס על הגב, אבי סוחב את הבאלסט ואני את הציוד, אנחנו מגיעים לשער העליה לגבעה והוא נעול אני מטפס על הגדר ועובר צד, אבי באי נוחות שואל "האם זה מותר?" "אני לא יודע" אני עונה, ואני כבר בצד השני, אבי מוסר לי את הציוד ועובר גם הוא צד, וכך מתחילה העליה שלנו את פאקסדל,

ההתחלה ממש קלה במישור לאורך הגבעה הארוכה הזאת, עד לעיכול ימני חזק ושם צמוד לגבעה מתחילה צעידה תלולה למעלה, אנחנו מטפסים בשקט כשעשרים קילו מונחים לי על הכתפיים ואבי סוחב את הבאלסט ומדלג הרבה יותר מהר ממני בין האבנים והדרדורת שהגשם יצר. באמצע הדרך אני נח, והפה שלי יבש, "שיט" אני אומר, "לא הבאנו מיים", טוב כבר אין דרך חזרה ואנחנו ממשיכים, לאחר 10 דקות אנחנו כבר לקראת סוף הטיפוס והנה עובר גלשן צהוב מעלינו, אי אי אי, אני מתחיל להאיץ, וכאילו מבער נפתח מאחורי אנחנו מגיעים לאחר 5 דקות לעמדה, אני מתיישב לאסוף כוחות, "אומנם רק 100 מטר, אבל תלולה מאוד הגבעה הזאת" אני אומר, אני מביט למטה בסיפוק, כמו כל פעם בטיולים כשהצלחתי לכבוש הר,

בקצה העמדה עומד בחור שמסתבר שהוא טייס גלשנים, הוא מראה לנו את הגלשן שחיכה לו מעבר לכמה שיחים ואנחנו מדברים איתו על הרוח והאם היא יורדת או עולה, הוא אומר שהיא לא משתנה, אבל אני מרגיש שהרוח חזקה מדי בשביל מצנח רחיפה, עוצמה שמזכירה לי את העוצמה לפני המראה במבוא חמה לפני אפקט הכנרת, הוא מבקש ממני לעזור לו עם הגלשן, אני שואל מה אני צריך לעשות?, הוא מסביר לי שאצטרך להחזיק לו את האף של הגלשן ללכת איתו על רמפת המראה וכשהוא ממריא פשוט לקפוץ הצידה, אני לא מרגיש בנוח עם זה והוא מרגיש את זה ואומר לי שלא נורא עוד מעט מגיעים לעמדה עוד כמה מרחפים והם יעזרו לו, אני מסתכל למטה וג'יפ מתחיל לעלות את הגבעה, אני בינתיים הולך ללבוש את נעלי הרחיפה שלי ואת חליפת הרחיפה.

אני מתארגן ובינתיים הג'יפ חונה לידי, מתוכו יוצאים שני הודים ובוטצ', את בוטצ' הכרתי לפני שבוע בטיסה הקודמת שלי בפאקסדל, הוא טייס מנוסה שמאחוריו 10 שנים של רחיפה 3 בגלשן אויר והיתר במצנח רחיפה, סה"כ יש לו 35 שעות באויר, לא הרבה, אבל זו טקסס, אני לוחץ את ידו של בוטצ' והוא מחמיא לי על אתר רוח הקודש, הוא נכנס אליו והוריד כמעט כל סרט אפשרי, הוא נדהם מהנופים המדהימים בארץ ומהצבעים - (המצלמה החדשה מוכיחה את עצמה) אני חש בקצת אי נעימות לקבל מחמאות, אבל זו בעיה שיש לכולנו (לישראלים) שני ההודים מציגים את עצמם, שניהים עובדים בחברת DELL ביחד עם בוטצ' ושניהים מרחפים במצנחי רחיפה, אחד מהם נותן לנו מיים ומיץ לימון עתור סוכרים "זה משקה אנרגיה" הם אומרים וצוחקים, לי זה לא שינה הרבה, הייתי כל כך צמא שבשניות גמרתי את הבקבוק.

לאחר ההצגה הרישמית ירדנו כולנו לקצה העמדה להעריך את הרוח וכולנו חרדנו מעוצמתה החזקה, היא יציבה אבל חזקה עדיין, אחד ההודים הלך לעזור לטייס הגלשן להמריא, הוא מושך אותו באף לרמפת ההמראה, הטייס מבצע צעד אחד והוא באויר, הוא מוריד את האף והוא מחוץ להר, הוא מתחיל להסתובב ולחוג מעלינו ואנחנו מסתכלים עליו ומקנאים, עוד כמה קמ"שים פחות ואולי גם אנחנו נצא,

אנחנו מתישבים ומחכים לרוח שתרד, לשני ההודים נמאס, הם מחליטים להוריד את הרכב למטה ולהתארגן למטה לחזרה הביתה, אבי מחליט לרדת איתם ולנוח באוטו, הברחשים הציקו לו, והוא החליט לנטוש

נשארנו רק הברחשים אני ובוטצ' בעמדה, מחכים שהרוח תרד, כבר 5 וחצי ועדיין אין ממש הפוגה, לעומת זאת ברבע ל 6 יש פתאום הרגשה של ירידה בעוצמת הרוח,לאחר כ 10 דקות יש משב חזק של 2-3 דקות ולאחריו שוב רגיעה, בוטצ' מחליט להתארגן, בתמונה בוטצ' בקצה הרכס בוטצ' מוסיף שני סלעים גדולים שמצא בעמדת ההמראה לריתמה שלו, אני אומר לו שלדעתי הוא צריך להמריא מקצה העמדה, הוא אומר שזה ברור, הוא רותם את עצמו, מחבר את המצנח, ואנחנו עוברים על בד"ח מהיר והוא מוכן, הוא מניף יפה את המצנח, הוא מעליו ואז הוא נשלק לאויר עקב עוצמת הרוח, הוא מסתובב באויר, אבל הוא טס אחורה, הוא עומד כ 20 מטר ממני אבל לא מתקדם החוצה, אני אומר לעצמי נו שימשוך כבר את הספיד סיסטם, והוא באמת מנסה למשוך אבל הספיד סיסטם תקוע בצד שמאל של הרתמה, הוא מנסה שוב וזה לא משתחרר, אני כבר רואה אותו נסחף אחורה, ואז הוא משנה טיפה את זוית הטיסה שלו לאורך הרכס, ומרגע זה הוא חדר הרבה יותר טוב, וגם הוא הצליח להוציא את מערכת ההאצה, דחיפה קלה והוא מתרחק מההר ומתחיל לעלות יפה למעלה.

אני רץ לציוד שלי, מכין אותו, נרתם, מבצע בד"ח ומניף מיצוס, הנפה קלילה ללא בעיות והמצנח מעלי, אני מסתובב, צעד וחצי ואני באויר, עולה למעלה ללא בעיות וגם ללא בעיות בחדירה, אני מתרחק מההר ואני כבר 200 מטר מעל לעמדה, מבצע ווינגאובר, ונהנה מהנוף, אני טס לי ומצלם את בוטצ'

אני מצלם את הנופים המדהימים של ארץ הפלאטו, את נהר LBJ שבאופק, וגם נשרים מסתובבים מתחתינו, פרות נמצאות באחו ליד בריכה גדולה ואני רואה גם כמה צבאים עולים במדרון הגבעה לאחר 10 דקות של כיף השמיים התחילו להתכסות אפור בשנית, אני טס ליד ההר ופתאום אני רואה שאני טס לאחור, אבל לאחר כמה שניות אני יוצא מהבועה הזאת ואני טס קדימה, עוד 20 דקות עוברות והאויר מתחיל להיות מעורבל, תרמיקות מתחילות להגיע (או כך חשבתי) ופתחתי את הואריו, ובאמת הצלחתי לעלות ל 350 מעל לעמדת ההמראה, באותו רגע אני מבין שבעצם זו כנראה לא תרמיקה אלה ענן חזק ששאב למעלה, אני מקפל טיפים ומתחיל לרדת יזום לגובה שיוט של 100 מעל לעמדה, גשם מתחיל לרדת, והמשקפיים שלי נרטבים, אני מסתכל על בוטצ' והוא מסמן לי עם אגודל למטה שצריך לנחות, בתמונה - מתחיל להיות אפור אנחנו מתקדמים לשדה הנחיתה ביחד, מאבדים גובה עם קיפול טיפים חזקים, הענן מושך אבל לאחר כ 5 דקות אנחנו כבר לקראת נחיתה, בוטצ'נוחת ואני אחריו, צעקה אדירה משתחררת מגרוני "SUPERUB" אני צועק ובוטצ' מחייך אלי חזרה.

אנחנו ממהרים למכונית, הגשם הפסיק לרדת ורוב המצנח הצליח להתיבש חוץ משפת ההתקפה, אני מכניס את המצנח כמו שהוא לתא המטען, ואת הרתמה למושב האחורי של האוטו, אני נפרד לשלום מבוטצ' ומבטיח לשמור על קשר, וכמובן שאשלח לו תמונות

אני ואבי מחליקים חזרה לאוסטין, בדרך הגשם מתגבר מאוד ואני מרגיש בר מזל שהצלחתי להוציא טיסה של שעה וחצי בפאקסדל, בחדר אני מארגן את המצנח לייבוש, (המזגן עושה את העבודה מעולה) בתמונה אני בחדר והמצנח מתייבש לו

אמיר מליק אוסטין טקסס

לטוס ב eagle rock וירג'יניה סטייל[עריכה]

מעל העצים בתנאים טובים

טוב הגיע הזמן לעוד סיפור חוויתי, הפעם מאתר רחיפה בצד המזרחי של ארה"ב, מעשה שהיה כך היה

הגעתי לריצ'מונד וירג'יניה לפני שבוע, כשעוד מהארץ אני מנסה לדלות פרטים לגבי אתרי הטיסה במדינה זו, היה ברור לי שאני לוקח את המצנח איתי כי בסוף הביקור בוירג'ניה אני אמור לבלות שבוע בסנטה קלרה מה שאומר "לרחף במזבלה" יש!!!! אבל זה יקרה בעוד 5 שבועות בינתיים אני נמצא בוירג'יניה וכבר שבוע שלא ריחפתי, וממש בער לי בעצמות התחלתי לברר לגבי מועדנים ואתרי רחיפה, שולח אימייל לכל אחד שרק אפשר, אבל לא מצליח לתפוס אף אחד (אתר האינטרנט היחיד עם מספרי טלפון עודכן ב 2001) ממש על סף יאוש אני מצליח ליצור קשר עם מדריך נחמד שמתברר שהוא התרסק עם המטוס שלו לפני חודשיים ולכן כרגע הוא רק עובד בגבעת המתחילים, בכל מקרה הוא הפנה אותי למישהו שהפנה אותי למישהו וכך מצאתי את עצמי עובר בין אדם אחד לשני

ביום הכיפורים החלטתי שאני לא אטוס, ולכן אחרי השיעמום (ללא צניחה) החלטתי שהיום אני אצא מהבית לא משנה מה לאזור eagle rock לקחתי כמה מספרי טלפון בכיס והתחלתי לסוע, וירג'יניה למי שלא מכיר היא מדינה שטוחה ברובה, למעט הגבול המערבי שלי עם ווסט וירג'יניה ששם יש כמה רכסי הרים (עד 600 מטר במקס) ומכיוון שאני נמצא בצד המזרחי הייתי אמור לסוע 3 שעות עד לאתר הרחיפה, ידעתי שזה רחוק, אבל החלטתי ללכת על זה הנסיעה היתה מצבנת לאללה, וירג'יניה מלאה בעצים, ואני מתכוון שיש כל הזמן הרגשה שכל הערים והכפרים נפלו משום מקום לתוך יער עבות, זה עד כדי כך אבסורד שלפעמים כדי לנווט כאן אתה חייב לדעת על המקום היכן אתה פונה כי אין לך מושג מה יש מאחורי העצים, ואני מתכוון גם בתוך העיר עצמה, הנה תמונה שתמחיש את הנסיעה - כל הנסיעה היתה בין עצים ללא שום נוף, פשוט זוועה

כל הדרך דיברתי בטלפון עם אנשים שאמורים להכניס אותי לעמדת ההמראה, היא פשוט נעולה במנעול, ואין דרך אחרת להגיע אליה, לעלות ברגל זה הליכה של 4 מייל וזה ממש לא נראה לי, הגעתי לבית של בחור בשם קארל שהוא בעל הקרקע של העמדה וגם מרחף (למזלנו) החתים אותי על טופס ביטול תביעות ואני המשכתי לדרכי לעבר העמדה כאשר יש מאחורי 3 שעות של נסיעה מפרכת

הגעתי לעמדה ושם מצאתי את חבורת המרחפים יושבת מתחת לאוהל שפיל phill אירגן, הכי קל לתאר אותו כשלמה ניסן של המרחפים כאן, מין אמא קטנה שדואגת לכולם, פיל ויתר החברה ישנו בלילה בעמדה, ויש להם גם סיפורים למכביר

הדרך המובילה לעמדת ההמראה

זהו, אני לא טסתי שוב, והגעתי לא מזמן למלון, ככה שאני די שפוך אז תסלחו לי - יתר התמונות נמצאות בגלריה בלינקים הבאים גלריה ראשונה גלריה שניה

לילה טוב מהחוף המזרחי אמיר