הבדלים בין גרסאות בדף "יום יפה לעוף עם חסידות"

גרסה אחרונה מ־10:40, 30 באוגוסט 2010

כתבה מחמיאה לספורט שפורסמה במוסף הכושר של עיתון הארץ.

הכתבה המקורית. עמוד 1

הכתבה המקורית. עמוד 2

מאת: אריאל רובינסקי, 28 ביולי 2008.

צילומים: דרור ארצי.

אנשי "רוח הקודש", מועדון של חובבי מצנחי רחיפה, מחפשים צוקים כדי לקפוץ מהם, מרחפים באוויר כמה שאפשר וחוזרים לפיקניק, כמעט תמיד בריאים ושלמים.

יותר מ-100 בני אדם, צעירים, מבוגרים ומשפחות שלמות, טיפסו במכוניותיהם לפני כשבוע עד לצוק של מבוא חמה ברמת הגולן. המטרה שלהם היתה לקפוץ ממנו, או ליתר דיוק, להמריא ממנו. רובם הצליחו. זה קרה בהפנינג הקיץ של "רוח הקודש", מועדון חברים שמאגד חובבי מצנחי רחיפה.

"נכון שבאוויר אתה לבד, אבל בלי חבורה שתומכת קשה מאוד", אומר אריה אוסוליבן, בן 47, דובר הליגה נגד השמצה, שהיה בין המשתתפים. "אתה מוכרח להיות חלק מחבורה שיוצאת לשטח לרחף. הם ידאגו לחלץ אותך אם נחתת רחוק מהמכוניות. לעתים צריך עזרה בהמראה אם הרוחות חזקות. זה בעצם ספורט חברתי".

מצנח הרחיפה, קרוב משפחה קומפקטי יותר של גלשן הרוח, הוא כנף דאייה עשויה בד שמזכירה בצורתה מצנח. אבל שלא כמו המצנח הרגיל, שמאבד גובה בצורה עקבית מרגע הקפיצה, מצנח הרחיפה מאפשר למרחף מיומן לעלות לגובה רב ואף לגמוא מרחקים. המרחף יושב בתוך רתמה מרופדת היטב דמויית כורסה המחוברת למצנח.

להמריא בתבור

למביט מהצד הכל נראה פשוט. אחרי שהמרחפים מתחברים למצנח הם עומדים על קצה הצוק כשגבם אל הנוף מעורר ההשתאות של הכנרת ומחכים למשב הרוח הנכון. כשהוא מגיע הם מרימים את החופה מהקרקע והרוח עושה את השאר. כעבור כמה שניות המרחף מתנתק מהקרקע ודואה באוויר.

"האיבר שעובד פה הכי הרבה זה המוח", אומר רומן קריפק, מרחף ותיק למרות 32 שנותיו. "צריך להבין כל הזמן מה קורה, לדעת מתי להמריא ומתי לוותר, לזהות את התרמיקות. זה לא מסוכן כמו שחושבים, בתנאי שפועלים על פי הכללים". הוא כבר המריא בתבור ונחת בצומת קצרין: "ריחפתי כ-60 ק"מ ב-3.5 שעות, אבל בחו"ל טסתי טיסות יותר ארוכות".

איתן שבירו, ממארגני האירוע במבוא חמה, מסביר: "כדי להישאר באוויר צריך לתפוס תרמיקה, שזה בעצם זרם אוויר חם שעולה כלפי מעלה. אפשר להגיע ל-1,500-2000 מ' ואף יותר. בגובה הזה עדיין אין לחצים, הכל קריר ונעים. גם אם אדם הגיע לגובה של 100 מ' מהקרקע, הוא יכול לתפוס תרמיקה ולהתרומם חזרה".

שבירו מצביע מערבה, לעבר הר תבור המתרומם באופק. מבוא חמה והתבור הם, לדבריו, אתרים לרחיפה בקיץ, כשהרוחות לרוב מערביות: "הרוח שבאה מהמערב פוגעת בהר תבור ועולה למעלה ואז מתפתחות התרמיקות, השאיפה היא להמריא בתבור ולהגיע עד למבוא חמה על הרוחות המערביות".

כמה זמן אפשר לרחף?

"עד שצריך להשתין, אם כי במקרה חירום אפשר גם מהאוויר מעל שדה פתוח, שלא נטריד אף אחד למטה. מרחפים כל עוד יש רוח טובה ואור יום. יש כמה משוגעים שמרחפים גם בלילה, שמים סטיקלייט על המצנח וטסים". השיא העולמי נקבע באחרונה בברזיל. שלושה חברים ריחפו במשך 11 שעות ללא תחנות ביניים וגמאו 461.8 ק"מ.

זה לא זול. ארנון הר לב, מנהל חברת עגור ומראשוני אנשי מצנחי הרחיפה בארץ, אומר כי קורס הכשרה בסיסי הניתן לבני 18 ומעלה עולה כ-7,000 שקל ל-15 יום הכשרה, שמחולקים לכמה קורסים קצרים. מחיר ציוד חדש, הכולל מצנח רחיפה, רתמה ומצנח חירום, עשוי להסתכם ב-14 אלף שקל, אבל אפשר למצוא ציוד משומש במצב טוב בכ-5,000 שקל. הרלב מדגיש שהקורס נותן מיומנויות בסיסיות לטיסת סולו, אבל רק אחריו מתחילים לטוס וצריך לרכוש ניסיון מעשי רב, לצבור בין 100 ל-150 שעות טיסה בשנה.

בהפנינג במבוא חמה הרוחות חזקות, וההמראה היא שלב קריטי. כמה מרחפים זקוקים לתומך מהקרקע שמסובב אותם נגד הרוח ומשחרר אותם ברגע הנכון כדי שיצליחו להתרומם, ויש כמה המראות שכושלות.

אמיר מליק מכין בצד את מצנח הטנדם הזוגי שלו. מאיה, בתו בת השש, מתחברת לרתמה ללא חשש. גם האם ענת והבת הגדולה, שני בת התשע, שותפות לריחוף. "התחלתי לרחף ב-2003", מספר מליק, בן 37, "אבל חלפו כמה שנים עד שהעזתי לקחת לטיסה את שני. בשנים הראשונות היא ריחפה עם חבר טוב שלי שהיה מנוסה ממני. כיום אני מספיק מיומן ומרחף עם שתיהן לסירוגין. הן ילדות רגילות שמתעסקות בברביות-בראץ שלהן וכל השאר, אבל בשבתות הן טסות במצנח רחיפה".

אשתו, ענת, החלה לרחף ב-2004. בשנה הראשונה זזה לה חוליה בגב אחרי המראה לא מוצלחת. "כל עוד הבנות באוויר אני לא שקטה לחלוטין", היא אומרת, "אבל זה לא נכון למנוע מהן משהו שגם הן וגם אני אוהבות מאוד. זה ספורט בטוח אבל יש בו סכנה, אני נפצעתי וחזרתי לטוס לא בלי חששות".

שבירו אומר שבספורט הזה אין כמעט תאונות, אבל בעודו מדבר אוסוליבן, שהחל כבר להתרומם אבל נזקק לתמיכה מהקרקע, הסתובב כנראה לכיוון הלא נכון. הרוח הטיחה אותו בחוזקה חזרה אל מנחת ההמראה בצוק. החברים טיפלו בו והוזמן אמבולנס, אבל האחרים המשיכו לעוף. אוסוליבן חזר בערב וישב עם כולם סביב המדורה. "שברתי את עצם הבריח אז בערב ניגנתי גיטרה ביד אחת", סיפר, "אני מניח שבעוד חודשיים אחזור לטוס, זה מין רצון פנימי לעוף כמו ציפור, אני לא מפחד מהמצנח, רק מאשתי".

תלויים באוויר

ב-19:00 החלו להתקשר מרחפים שלא הצליחו לחזור אל הצוק שממנו המריאו. הם נחתו במתחם נחיתה חלופי לרגלי רמת הגולן. שבירו אירגן כמה כלי רכב ובתוך שעה כולם היו למעלה חזרה לארוחת הערב. למחרת, ב-6:00, הם יצאו שוב לרחף.

"אני פשוט אוהב את החוויה, להיות תלוי באוויר מחובר לחתיכת בד ולדעת שאתה עדיין בשליטה מלאה", מתאר מליק, "אנחנו דואים כמו ציפורים ולעתים באמת טסים אתן, חולקים את אותן תרמיקות עם חסידות, שקנאים ועיטים שמצטרפים לרגע לטיסה, לרוב אחרי כמה סיבובים הם משאירים אותנו מאחור, אי אפשר להתחרות במהירות שלהם".

קריפק, שהחל לרחף עוד ברוסיה מולדתו בהיותו בן 20, אומר כי "אותי מושכת ההתחברות לאוויר. מצנחי הרחיפה מחברים אותנו לשמים. זו תחושה שאין גבולות".

לדברי אריה לשובר, בן 61, "מי שאומר שמצנחי רחיפה זה מסוכן צודק - זה ממכר. מאז שאני מרחף אשתי טוענת שהיא במקום השני אחרי המצנח. אבל זה נותן לי שלווה". הוא החל לרחף לפני עשר שנים. ערב אחד, כאשר ישב לבדו בחוף בנתניה, נחת לידו מצנח והתברר שהמרחף הוא לקוח שלו. "שאלתי אותו 'מה? גם אנשים נורמליים עושים את זה?'. באותו שבוע התחלתי את הקורס".

מאז הוא משתדל לרחף בכל יום. הוא מכר את העסק שלו, יצא לפנסיה מוקדמת וכיום מייבא מצנחי רחיפה מברזיל. הוא גם מתאמן שלוש פעמים בשבוע בחדר כושר. "זה ספורט שדורש מיומנות, לא כוח פיסי", הוא אומר, "אבל בטיסות מרחק יש משמעות גם לכושר הגופני".

לשובר מתכנן לרחף גם בגיל 90. הוא אומר שיש כמה בני 70 ויותר שמרחפים ולפחות אחד בן 80 שריחף עד לא מזמן. "צריך להתייחס בכבוד לטבע, לבחון את האפשרויות. זה ספורט שבכל יום לומדים בו עוד משהו", הוא מסכם.

מקור: יום יפה לעוף עם חסידות, אריאל רובינסקי ב"גלריה כושר" של עכבר העיר ברשת.