הבדלים בין גרסאות בדף "מה שעולה חייב לרדת"

גרסה מ־11:37, 13 במאי 2010

סיפור מקסים וכתוב היטב, ששוחזר מפורום בטיחות ואוויראות של רוני לזר:

מאת: אורן קלדניצקי, 15/04/2004.

הקדמה

אני חושב שרוב סיפורי הטיסה שקראתי היו סיפורים על קרוסים מוצלחים או תאונות. הגיע זמן לגוון קצת ולהביא סיפור של סתם טיסה מקומית: המראתי בגלבוע למעלה ונחתי בגלבוע למטה...

ובכל זאת, טייסים בדרגות 1-2 אולי יכולים להפיק משהו מהסיפור הזה, לפחות לגבי הסטייט אוף מיינד בטיסה ראשונה בגובה גבוה (לפחות אני מקווה, כי לקח לי 3 שעות לכתוב אותו).

נראה לי שיש כאן גם אי אלו אספקטים בטיחותיים, לכן אני מפרסם אותו בפורום הזה.

אבל ראשית אני חייב התנצלות: ההודעה לעיל לא מכילה שום השמצה, לכלוך או הכפשה של אף חבר אגודה או חבר וועד בעבר בהווה או בעתיד. אני מקווה שאני לא עובר על חוקי הפורום.

What goes up - must come down ... or not

לא פעם סיפרו לי טייסים קצת יותר וותיקים ממני על מצבי טיסה בהם "אי אפשר לרדת". בשנה האחרונה היו לי כמה טיסות שבהן היה "קל מאד לעלות" , אבל בקשר לאותם אנשים שהפיצו שמועות על ה - "אי אפשר לרדת", הנחתי שהם שקרנים פתולוגיים שבסך הכל נהנו ממבטי הקנאה שלי לנוכח האגדות שהשמיעו.

היום אני כבר מאמין.

10.4.2004

15:00 המראה מכתף שאול

אני גולש לאיטי למטה, מנסה לשווא לגרד קצת רכס מהמזרחית הקלה. בערך בגובה 150 מטר אני חותך החוצה וחוצה את עמודי החשמל, לקראת סופה של עוד טיסת גלבוע טיפוסית.

ולפתע, צפצוף!! הואריו מתעורר, ואני מתמרכז בטרמיקה של 1+ 1.5+ . דקה שתיים ואני מעל העמדה. עוד דקה, ואני תופס כבר 3+ . עוד כמה סיבובים ואני כבר בגובה 1300 מעפ"י.

אני שם לב שאני נסחף דרומה לכיוון ג'נין, ובצער רב נוטש את הטרמיקה לטובת סינק של –3 וחוזר צפונה. בשלב הזה שמתי לב שאני רואה את האצבעות שלי מצוין, אבל לא ממש מרגיש אותן. מסתבר שהקיץ עדיין לא הגיע לגבהים האלה. שקלתי לשים כפפות לפני ההמראה, אבל וויתרתי. רק לפני שנה ורבע עשיתי עשר טיסות חניכה של חצי שעה בגלבוע. כלומר, כל הטיסות ביחד היו חצי שעה ... ולשים כפפות בשביל 3 דקות ? חבל ... הגעתי למסקנה שאין ברירה, ושלפתי את הכפפות מהכיס של הרתמה. מצאתי אזור פחות או יותר יציב, ועם תפילה קטנה בלב (שלא יפלו למטה) תפעלתי את הכפפות.

אני שוב מעל העמדה, עם כמה צפצופים מקומיים בדרך. בום! +4.5 , קריסה קטנה של כנף שמאל, ואני בטרמיקה שלוקחת אותי בשניות ל 1800.

פתאום שמתי לב שאני לא לבד בטרמיקה. שלושה מטרים מעל כנף ימין הצטרף אלי עיט וטס איתי במבנה מדויק. הוא לא הראה כוונות תוקפניות, סתם בחן אותי בעיון. אני מאט, מאיץ, מתמרכז בטרמיקה, משחרר, משחק עם הברקסים, מזיז את המשקל, והעיט באותו מקום, כאילו מחובר עם חוט של 3 מטר קצת מאחורי הכנף. הוא גם לא נראה מתאמץ מי יודע מה לשמור על מיקומו המדויק ביחס החופה.

כנראה שהוא טס יותר טוב ממני (בטח יש לו דרגה 3).

כעבור כמה סיבובים העיט שבר 30 מטר הצידה, הסתכל עלי וסימן לי עם הכנף: "בוא לפה – פה יותר טוב" . אמרתי לו "לא תודה, +3 מספיק לי". הוא החזיר לי סימן "לך יא צעיר", ונפרדנו כידידים.

שקלתי לצאת לקרוס, אבל חוסר בתחבורה ,חוסר ידע במשטר הרוחות באזור הרשות הפלסטינאית, וחוסר רצון לצאת לקרוס ראשון לבד הורידו אותי מהרעיון.

15:30 גובה 2000 מטר מעפ"י

לקחתי הפסקה מהטירמול והסתכלתי קצת על הנוף. עפולה, ג'נין וטבריה פרוסות לרגלי. ראיתי כבר את הערים האלה, אבל אף פעם לא באותו מבט. ופתאום, עם הנוף המדהים מתחתי, הרגשתי שאני מודאג דווקא ממה שנמצא מעלי. הרמתי את הראש וראיתי את זה. פיסת בד שמחוברת לכמה מיתרים שמחוברים אלי. מתחתי 2000 מטר של אוויר (ומתחתיו קרקע קשה) ומעלי כנף רכה שמתקמטת להנאתה באוויר הפעיל. נכון שאין בזה שום דבר חדש, אבל משום מה התחלתי להרגיש את הברכיים שלי רועדות, ולא מהקור. זאת הייתה הפעם הראשונה שהגעתי לכזה גובה מעל הקרקע, והופתעתי לגלות שאני חושש. לא מפחד, לא בחוסר שליטה, אבל הקרקע הרחוקה (ואולי גם האוויר הפעיל) גרמו לי להשקיע 100% בלהקשיב לאוויר ולברקסים, ולא השאירו יותר מידי מקום להנאה מהטיסה. אני לא בן אדם לחוץ, וגם ברחיפה לא נלחצתי אף פעם (חוץ משניה או שתיים בקורס מצבי חירום, אבל מי סופר), ולכן התעלמתי מחוסר הנוחות שקפץ עלי והמשכתי בטיפוס.

15:35 הואריו מראה 2400 גובה

קצב טיפוס 2+ . אבל באותו רגע חשוב לי יותר שהואריו גם מראה 15 מעלות צלזיוס. לא שהייתי צריך אותו בשביל זה. השיניים שלי נקשו כל כך, שאם מישהו היה עובר בסביבה, הוא היה בטוח שאני טס עם מנוע. היה קשה לנטוש עילוי של 2+ עם פוטנציאל, אבל הרוח ,והטי שירט שלבשתי עזרו לי לקבל את ההחלטה לצאת מהטרמיקה ולחזור למטה. עד שיצאתי ממנה הספקתי להגיע ל 2500 מטר – שיא גובה אישי!

מהרגע שהחלטתי שאני יורד, רציתי להגיע למטה מה יותר מהר. לא רציתי לנחות כשאני לבד בשדה. חשבתי אם לנקוט באמצעים לאיבוד גובה, אך לא היה בכך צורך. מצאתי בסביבה סינק נאה של 4.5- , העמדתי פנים שהוא טרמיקה, והסתובבתי בתוכו. תוך כמה דקות הגעתי לגובה של כ 1400 לערך, ושם לפתע נפלתי מהסינק (??) לתוך טרמיקה של +3 . ניסיתי לברוח מהעילוי, ללא הצלחה יתרה. לאחר חיפוש ארוך הצלחתי למצוא סינק נוסף, איתו הצלחתי לרדת שוב ל 1400, ושוב, נפלתי לתוך טרמיקה. לאחר שהסיפור חזר על עצמו, הבנתי שאני באזור שכולו עולה, ויצאתי לחפש לי סינקים. הייתי מעל שדה הנחיתה באותו רגע. עשיתי סיבוב גדול מזרחה מעל בריכות הדגים, וכלום. חזרתי מעל הרכס, אולי דווקא שם אני אמצא קצת אוויר יורד. שום דבר. שברתי לסיבוב מעל עין חרוד, נאדה. פשוט לא הצלחתי לרדת מ 1400 מטר. הטלפון שלי צלצל שלוש פעמים רצוף , כאילו אני יכול לענות. הסתכלתי למטה, וכמו שחשבתי, ראיתי שהמכוניות של שותפיי לטיסה כבר לא בשדה. הם בטח הסתכלו עלי מסתובב וקללו, ולא ניחשו שאני באמצע הסרט שכחו אותי בשמיים 1. האוויר באזור בו הייתי היה פעיל ביותר. אמנם בלי קריסות , אבל רועד למדי. בשלב הזה נכנסתי למצוקה קלה. הבנתי שאני צריך להיות קצת יותר אקטיבי בשביל לרדת. בקורס מצבי חירום תרגלתי את הדרכים הקונבנציונאליות לבצע את זה, כך שלא הנחתי שיש לי בעיה.

הדרך הבסיסית לאיבוד גובה היא קיפול טיפים. ביצעתי אותה כמה פעמים בעבר. באוויר הסטטי לחלוטין של אולו דניז, בטרמיקה המעודנת של אפקט כינרת, וסתם ברכס. כאן המצב היה שונה. קיפול טיפים משמעותו וויתור על הברקסים, ואת זה ממש לא רציתי לעשות באוויר המאד פעיל שעטף אותי, כשכמעט כל שניה אני נכנס ויוצא מזרמי אוויר. לבסוף הלכתי על דרך ביניים - קיפלתי קצת טיפים שיספקו שקיעה, אך גם יאפשרו שחרור מהיר וגישה לברקסים אם החופה תקרוס. לא עבד. העילוי אמנם ירד לאפס עד 0.5+ עם הטיפים מקופלים, אך זאת לא היתה הדרך למטה. לאחר כמה דקות של ניהוג גוף בחיפוש אחר סינקים, נאלצתי להודות שפשוט אין כאלה בסביבה, והגיע הזמן לפעולה יותר דרסטית.

לא ידעתי אם צלילה ספירלית היא רעיון טוב באוויר פעיל, אבל הנחתי שכן. במהלך הצלילה לחץ החופה, והיציבות שלה עולים משמעותית, כך שלא ראיתי עם זה בעיה. שחררתי את הטיפים והתכוננתי לצלילה. נשענתי שמאלה ומשכתי ברקס שמאל לחזה. לאחר שהסיבוב נבנה, באתי למשוך עוד קצת ברקס כדי להיכנס לצלילה, וגיליתי להפתעתי שהברקס לא זז. בחנתי את מיתר הברקס ולא ראיתי בעיה. ניסיתי שוב, ללא הצלחה. הפעם איתרתי את הבעיה. היד שלי, שבדרך כלל ממושמעת מאד, סירבה פקודה ולא הסכימה בשום אופן למשוך את הברקס אפילו סנטימטר אחד נוסף. ניסיתי לשכנע אותה שזה למטרה טובה ושזה חשוב לשנינו אבל כלום לא עזר. נאלצתי לשחרר את הסיבוב ולחשוב על דרך אחרת.

B STALL - זה מה שנשאר. שיטה ידידותית יותר למשתמש מצלילה ספירלית, ואפקטיבית יותר מקיפול טיפים. תפסתי את מיתרי B , ומשכתי לחזה לאט. החופה נתנה את הדילוג הקטן לאחור המאפיין את תחילת ה B STALL ו ... כן! סוף סוף! הואריו מראה 5- , ואני בדרך הנכונה. או שלא. נקודה שהספקתי לשכוח אותה מאז הקורס – להחזיק את המצנח ב B STALL , לפחות בדגם שלי (אפקט), זהה במאמץ הפיזי לעליית מתח מתמשכת. החזקתי כ - 20 שניות ונאלצתי לשחרר. עזבתי (לאט) את ה B , נחתי קצת, והתכוננתי לסיבוב נוסף. נאלצתי למהר, כי כל שניה מנוחה הוסיפה 2.5 מטרים לגובה שאיבדתי בעמל כה רב. נתתי עוד 20 שניות של B STALL , ונשברתי. הואריו מיד חזר לנגן את השיר "פלוס שלוש". עד לפני שעה זה היה הלהיט האהוב עלי, אבל כמו כל להיט, כששומעים אותו יותר מידי הוא מתחיל להימאס. הייתי בגובה 1200 . כל כך הרבה מאמץ בשביל לאבד 200 מטר. ידעתי שאני לא אוכל להמשיך לרדת עוד יותר מקילומטר באותו אופן, וחזרתי לתכנית א – קיפול טיפים. הרצון העז לרדת דחף אותי לקפל יותר מקודם, ובעזרת כמה אזורים של עילוי חלש הצלחתי להתייצב על קצב שקיעה של 0.5- - 1-. לא משהו, אבל יותר טוב מכלום.

נקודה למחשבה – בקיפול טיפים מומלץ לתת קצת ספיד סיסטם על מנת להתרחק מהזדקרות.אבל לא הצלחתי לתפוס את המוט של מערכת ההאצה עם הרגל לאחר הקיפול (הוא דבוק לרתמה מלמטה בגלל הרוח והידיים תפוסות), ולא הצלחתי לגייס מספיק קורדינציה בשביל להחזיק אותו עם הרגליים בזמן קיפול הטיפים. לכן נאלצתי לוותר על ההמלצה הזו, ולהגביל את כמות הקיפול בהתאם. ראיתי אצל חלק מהמרחפים מוט האצה כפול או מעוקל, שנראה לי שהוא עונה על הבעיה הזו.

16:30 המשכתי את הירידה לאיטי

חציתי את גובה 1100 מטר בערך לכיוון מטה, ופתאום , תוך כמה שניות, הרגשתי שינוי קיצוני (לטובה) במזג האוויר! הקיץ חזר – הטמפרטורה קפצה בכ - 3 מעלות, הרוח שינתה כוון מצפון מזרחית חלשה לצפון מערבית חזקה, והאוויר הרגיש יציב, כאילו חציתי איזה שכבה בלתי נראית (אני מניח שזה באמת מה שקרה – מומחי מזג האוויר אולי יודעים?). שחררתי טיפים, והסתכלתי בהנאה על הואריו מראה את ה 1.1- הרגיל שלו. טסתי רגיל עוד כשתי דקות, לבדוק שהמצב יציב, וכך היה - יציב עם טרמיקות קלות פה ושם. הרגשתי שחזרתי הביתה. ירדתי 200 מטר בצלילה ספירלית כדי לוודא שלא שכחתי לגמרי איך עושים את זה, קיפלתי טיפים והמשכתי בירידה.

16:45 הרוח המערבית התחזקה

ועם הטיפים סגורים ראיתי שאני טס ברוורס. פתחתי אוזניים וניגשתי לנחיתה. ירדתי כמעט אנכית למטה, ופספסתי את הגול שסימנתי לי, אבל .... זה ממש ממש לא היה אכפת לי!!

סופו של דבר, נהניתי מאד מהטיסה הזו, ונהניתי מאד גם לסיים אותה.

פרולוג

קיפלתי את הציוד וחזרתי הביתה. כשהגעתי הביתה (נשר), רציתי להציץ בואריו לראות את הלוג של הטיסה, אך הוא לא היה במקומו הרגיל באוטו. אמצתי את זכרוני, ונזכרתי ששמתי אותו בקסדה ביחד עם הכפפות.

והקסדה ... את הקסדה השארתי ליד האוטו בשדה הנחיתה!!! . מסתבר שחוסר החמצן בגובה עשה את שלו. תוך שניה התחלף לי הhigh של ה 2500 מטר ל down של 2500 שקל. אבל, אם להסתכל על הצד החיובי, באותו יום לא רק ששברתי את שיא הגובה, אלא שיפרתי ביותר את שיא הזמן נשר-גלבוע ...

סוף טוב הכל טוב – אחרי נסיעה לחוצה, כשהגעתי שוב לשדה לקראת השקיעה, הציוד חיכה לי (כמעט ??) במקום בו השארתי אותו. יום מעניין עבר על כוחותינו.

סופר פרולוג

למחרת יצאתי שוב לרחף, נחוש, ואולי נחוש מידי, לנצל את היום המצוין על מנת לשפר את הטיסה בגובה.

הטיסה נגמרה מהר מאד על צלע הכמון. פרטים בהודעה נוספת בפורום זה.

תגובות שהתקבלו לפרסום הסיפור

תגובה: מברוק על שיא הגובה ומספר טיפים להמשך

תאריך: 15/04/2004

מאת: איתי לנואל

אהלן אורן,

1. אני מבין שההודעה בתפוז על ואריו וקסדה שנמצאו בשטח והושארו שם על מנת שבעליהן יאספו אותם, מתייחסת אליך.

2. בקורס מצבי חירום מוסבר חזור והסבר: שקודם יש לשים את הרגל על הספיד סיסטם, ללחוץ עליו קצת ואז לסגור את האוזניים, ככל שאתה סוגר יותר יש ללחוץ יותר ספיד סיסטם. אוזניים גדולות בלחיצה מלאה על הספיד סיסטם יורידו אותך בביטחה בקצב של 8 מטר לשניה (8-).

3. חשש מקריסות - כשהחופה נמצאת במצב של אוזניים גדולות הסיכוי "לעוד קריסות" שואף לאפס. על כן אין צורך בשימוש בברקסים במצב זה. אם אינך רוצה לעזוב את הברקסים השחל את ידך דרך ידיות הברקס.

4. שימוש בברקסים בזמן טיסה עם אוזניים גדולות מקרב אותך מאוד למצב של הזדקרות עמוקה או ספין.

5. למצב אליו נקלעת קוראים קונברסיה. מצב זה הוא בעצם מפגש של רוח קרה ורוח חמה מכיוונים מנוגדים. בקו המפגש בין הרוחות ישנו זרם עולה יציב וגדול (לפעמים עשרות ק"מ), ובאותה מידה זרם יורד אלים.

לפני מספר שנים התקיימה בגלבוע תחרות פורים במזג האויר דומה, מה שתלה בשמים מרחפים למספר שעות בגובה של 3000 מטר בתחפושות לכבוד החג. בתחרות האביב האחרונה ביום שבת תפסו מספר חברים את הקונברסיה ועלו לגובה 3200 (הידע מגיע מקריאה בפורום תפוז).

בקרוב ההתיחסות לסיפור התאונה שלך ביום שאחרי.

איתי לנואל

שמיים מצנחי רחיפה

תגובה: יפה מאוד!

תאריך: 15/04/2004

מאת: אילן ארז

וגם מסופר יפה עם חוש הומור, היה כיף לקרוא ! אנא המשך לכתוב בפורום.

שינוי מרענן להשמצות הרגילות,שאנחנו קוראים בפורום, מצפה בקוצר רוח לסיפור הבא,בתיקווה שלא יהיה דו"ח תאונה, :)

תגובה: נהנתי לקרוא את הספור וסגנון הכתיבה

תאריך: 16/04/2004

מאת: עמוס פרל

ל"ת.

תגובה: אז כמה קללות :)

תאריך: 16/04/2004

מאת: טדי גלעד

אני המראתי ממש אחרי אורן ושנינו הסתובבנו באותה טרמיקה, אבל לפי ארנון שהיה באתר, כשאני המראתי, הייתי כבר על הבועה הבאה שעוד לא השתחררה ולכן נחתתי תוך 10 דקות למטה.

אנחנו (היה עוד בחור שרק גמר את הקורס) היינו אלה שצפו בו מלמטה. הבחור פשוט נעלם אל תוך השמש, גבוה גבוה גבוה. ישבנו וקיללנו "איזה מניאק, תראה איזה גובה הבחור תפס" (זה קטע הקללות).

לך תדע שהוא ממש רצה כבר לרדת.

מסופר נהדר. :)