הבדלים בין גרסאות בדף "רופאים ללא גבולות"

גרסה מ־08:33, 24 במרץ 2010

ד"ר גדי לוטן בבית החולים. המוח הוא כמו מצנח. צילום: אילן ספירא

ד"ר לוטן מרחף מעל הכנרת. צילומים: אביהו שפירא, shutterstock

מאת: דיאנה בחור-ניר, 18.03.10.

מתוך מאגזין "כלכליסט". קישור למאמר המקורי.

הם מנתחים בכירים ועסוקים, שנאבקים מדי יום במוות, באסונות, בפציעות קשות. בסופי שבוע, כדי להירגע, הם פוגשים שוב במוות כדי להתגרות בו, קופצים מצוקים, מזנקים ממטוסים, עושים בנג'י או נוהגים במירוצים. למה כירורגים מתמכרים לספורט אקסטרים?

ד"ר גדי לוטן: "תחושת השחרור שבאקסטרים היא בדיוק ההפך מבית החולים"

בכניסה למשרדו עמוס הניירת, מכתבי התודה והמזכרות של ד"ר גדי לוטן (58), מנהל מחלקת כירורגית ילדים באסף הרופא וכירורג כללי בבית החולים ובאסותא, בולטת תמונה של צנחן מרחף מעל מכתש ענק בטורקיה, עם הכיתוב: "המוח הוא כמו מצנח, הוא עובד טוב רק כשהוא פתוח".

על צג המחשב מתחלפות תמונות נוספות של לוטן מרחיפות בתבור, במבוא חמה, ליד בית ג'אן ומעל חוף הבונים, במראות שרחוקים מאוד מהאווירה במשרד הסגור ובמסדרונות שבהם מסתובבים ילדים קטנים בבגדי אשפוז.

"רחיפה היא ואליום", מסביר לוטן את הצורך שלו במרחק הזה. "יש בה סטרס, אבל אחר. אתה קופץ ממצוק ולא יודע לאן תגיע, אבל זה אחרת מהעבודה שלנו. מה שהכי נורא במצבי חולי הוא שהרבה פעמים אנחנו רואים משפחות שביום אחד נפל עליהן הגג ואי אפשר להתכונן לזה — אם זה גידולים סרטניים בילדים, או ילדים שנפגעו בתאונות. לכן תחושת השחרור והחופש שבאקסטרים היא הפוכה בדיוק ממה שקורה בבית החולים".

לוטן נכנס לעולם מצנחי הרחיפה לפני 12 שנה, כשבילה באתר נופש באנטליה שנמצא על צוק, מעל הים. "ברגע שעליתי לאוויר, אז באנטליה, היה ברור לי שאמשיך", הוא מספר. הוא התעמק בתחום אחרי תאונה בתחום אקסטרים אחר: "עברתי תאונת אופנוע שטח קשה, פוצצתי כליה, היו לי שברים בצלעות. אשתי מכרה את האופנוע והפתיעה אותי עם מתנה - קורס בסיסי במצנחי רחיפה. מאז זה כבר לא בשליטתה".

זה תחביב תובעני, שמצטרף לקריירה תובענית. "הזמן שמוקדש לחולים, לעבודה ולהכשרה מקצועית הוא עצום, והספייס שנשאר לנו להגיד 'בלענו את העולם' קטן מאוד. אין לי ספק שארבעת הילדים שלי (בני 16 עד 30) פגועים בגלל הקריירה. אני לא מוצא מספיק זמן להכל, אבל כל החיים שלנו הם התפשרות. אני לא רוצה לחיות עד 140, אבל אני רוצה ליהנות מהחיים".

הרחיפה היא מבחינתו הפסקה מהכל: "אסור להמריא כשאתה לבד בעמדה, אבל בשמים אתה לבד. אתה מחקה את הפעולה של הציפורים, בלי מנוע, רק אתה ואלוהים. ולמעלה זה שקט, שקט, שקט. בפעמים הראשונות משקשקים, עד ההתנתקות. אחר כך אין חוויה כזאת, אי אפשר להסביר מה זה לעוף עם סמרטוט מעל הראש".

לוטן מסביר שוב ושוב שמדובר בספורט בטוח, אם מודעים למגבלותיו. אבל גם לו יש סיפור פציעה, כשב־2004 נפל מגובה 8 מטרים. "התפשרתי ושילמתי את המחיר. טסתי עם מצנח שלא שלי, קרתה לי תקלה, נפלתי, שברתי רגל, נותחתי שם, יש לי צלקות ופלטינות. חזרתי לארץ, עברתי שיקום - ואחרי ארבעה חודשים חזרתי לאוויר. עכשיו אני יודע שהציוד חייב להיות שלך, שאתה מכיר אותו. תאונות לא מתרחשות אלא נגרמות, גם על הכביש וגם במצנחי רחיפה, ואם אתה שומר על הכללים ובודקים את התנאים זה לא קורה".