הבדלים בין גרסאות בדף "בית רימון 26-10-2002"

גרסה אחרונה מ־13:57, 15 בינואר 2010

תאור האירוע:

התיאור מתבסס על עדות הטייס ו- 3 עדי ראיה נוספים לאירוע. איש מהם לא ראה את כל מהלכו וכן לא את תחילתו. נראה גם שהעדים השונים ראו שלבים שונים במהלך האירוע.

טייס מנוסה בדרגה 4, בעל וותק של 7 שנים ובוגר קורס מצבי חירום המריא בבית רימון עם חופה מדגם עפקו/אלגרה שאותה הוא מכיר היטב.

הרוח צפ'-מע' 15-30 קמ"ש ומשבית. האוויר מחותחת. האינוורסיה נמוכה ותנאי הדאייה חלשים.

כהרגלו באוויר מחותחת, ליפף הטייס את הברקסים סביב כפות ידיו.

בגובה של כ- 60 מ' ומעל לשדה הנחיתה הרגיש קריסה קדמית, משך בברקסים ושיחרר אותם מיידית. החופה רצה לאחור והגיבה באלימות רבה תוך איבוד מהיר של גובה, ובהמשך רצה קדימה, קיבלה קריסה קדמית, נפתחה סימטרית ושוב רצה לאחור.

בשלב זה הייתה החופה על סף ההזדקרות. שוב המצנח רץ קדימה. שוב משיכת ברקסים ושוב שחרור, הפעם משחרר הטייס את הליפוף מסביב לכפות ידיו והמצנח חוזר קדימה בצורה לא סימטרית - כנף

ימין מזוקרת וכנף שמאל מאיצה תוך סיבסוב חזק מאוד ימינה. ניהוג גוף לשמאל, משיכה בברקס שמאל והמצנח מפסיק לסבסב, מטלטל שמאלה וימינה תוך כדי קיפולים קלים של קצות הכנף, ומתייצב בגובה 15-20 מ'.

הנחיתה מבוקרת אך לא מסודרת.

ניתוח האירוע:

מהם הגורמים לאירוע והאם תחילתו הנה הזדקרות או קריסה קדמית?.

מהתחקיר עולות הנקודות הבאות:

1. הטייס קיצר בעצמו את הברקסים בשיעור של 2-3 ס"מ.

2. הטייס נוהג לטוס עם מצנח "חנוק" גם באוויר שקט. בעבר אף העיר לו על כך מרחף בעל הגדר מדריך ראשי.

3. באוויר מחותחת נוהג הטייס ללפף ברקסים מסביב לידיו.

4. מס' שניות לפני האירוע, נכנס הטייס לעילוי ומשך עוד קצת בברקסים כדי לנצל אותו טוב יותר.

5. בזיכרון שבוואריו נרשמה שקיעה של כ– 6 מטר לשניה (הרישום בזיכרון הוואריו מתבצע על אירוע הנמשך לפחות 4 שניות).

6. מעדותו של הטייס, תגובת המצנח באירוע זה הייתה "אלימה" במיוחד, לוותה באיבוד גובה רב ונמשכה זמן רב יותר מקריסות קדמיות שאותן חווה בעבר.

למרות שלא היו עדי ראיה לתחילת האירוע, נראה שהאירוע החל בהזדקרות ולא בקריסה קדמית.

איבוד גובה שנמשך מעל 4 שניות וב– 6 מ' לש' לא אופייני לקריסה קדמית, שההיחלצות ממנה מהירה יותר וללא אבוד גובה רב.

והרי התסריט שהביא את המצנח להזדקרות:

הטייס ממריא עם מצנח שבו קוצרו הברקסים. הוא מבצע ליפוף של הברקסים מסביב לכפות ידיו ומאחר והוא רגיל לטוס "חנוק", הוא מושך אותם עוד קצת. עם כניסתו לעילוי חלש הוא מוסיף ברקסים כדי לנצל יותר טוב את העילוי.

בנקודה זו נמצא המצנח על גבול ההזדקרות ודי בחיתחות קטן כדי להביא את החופה להזדקרות.

הטייס שוגה בזיהוי הבעיה, חשב שמדובר בקריסה קדמית ולכן משך ברקסים, אך רק החריף את המצב.

מסקנות ולקחים:

1. חשוב מאוד לזהות תקלה מעין זו. נכון הוא שהתחושה הראשונית שיש לטייס כמעט זהה בין הזדקרות לקריסה קדמית ויש להביט למעלה ולזהות מהו מצב החופה.

2. "חוק אצבע" : בשלב ראשון, בכל מצב בו אין זיהוי של אופי התקלה, יש לשחרר ברקסים עד הסוף.

3. קיצור ברקסים יש לבצע רק בעזרת מומחה מוסמך או אצל היצרן.

4. ליפוף ברקסים על כפות הידיים (למעט לצורך Flare בנחיתה) עלול להיות מסוכן במקרים של הזדקרות החופה או במשיכת יתר בעת טיפול במקום נמוך ברתמה, וכן לפגוע ביעילות שחרור מהיר של הברקסים בשעת הצורך ובמיוחד לצורך זריקת רזרבי.

5. טייס שמתאהב בברקסים שלו, צריך לדעת, שאהבה במינון כל כך גבוה יכולה לבעוט וגם להכאיב.

תיחקר: אשר חפץ

ערך: שמשון ברלב

בדק: ערן שפירא

אישר: אמנון האן