גרסה אחרונה מ־13:25, 10 בינואר 2010

אנחנו רואים אותם מרחוק מעופפים אל תוך השמש, מעל חופים, אגמים, ואדיות וצוקים, תלויים באוויר כציפור ותמיד עולה השאלה: מה רואים שם למעלה?

מאת: יוגב ברנדט, פברואר 2007

חלק א

"כשתרגיש משב רוח, רוץ בכל הכוח ואל תעצור", אומר לי המדריך בשלווה בלתי מוסברת. "זהו, הרגע הגדול הגיע", הרהרתי לעצמי, "אני עומד לרחף בפעם הראשונה מראש הגלבוע כ-350 מטר מעל הקרקע, כמעט פעמיים מגובהו של מגדל עזריאלי לפי אומדן של בחור עירוני כמוני". הכל נראה כל כך קטן, אבל יחד עם זאת, עוצמתי ברמה שפשוט קשה לתאר. "עדיין אינני מאמין שאני, אני הקטן עומד לזנק לתוך המרחב העצום הזה". כל כך הרבה מחשבות של חשש, פחד והתרגשות עצומה מציפים את מוחי, בחיים לא חשבתי על כל כך הרבה דברים בזמן כה קצר.

אף פעם לא הייתי מאלה שחלמו מגיל צעיר לעוף כמו ציפור, גם לא הייתי מאלה שיעזבו את שמיכת הפוך ביום שבת לפני הצהריים, הרי מגיע לי לנוח אחרי שבוע של עבודה קשה. ואז כבר בטח אין טעם לנסוע רחוק כי יש פקקים בכל הארץ או שפשוט חם מידי, קר מידי ושאר תירוצים. גם לא הייתי מאלה שעשו בנג'י וצניחה חופשית, כי תמיד חשבתי שאני סובל מפחד גבהים לא מאובחן, ואולי היה זה סתם תירוץ כי גם רפטינג או תחביבי ספורט אתגרי אחרים לא ממש משכו אותי.

כמו בסיר לחץ

ביום קיץ שגרתי לפני כשנה וחצי, הגעתי במקרה לטיילת הדרומית של נתניה. היה זה לקראת השקיעה והופתעתי מיופייה של הטיילת, היושבת על רכס המתנשא גבוה מעל הים. השבילים היו מסודרים ומוקפים בדשא, פרחים ופסלים. אנשים התהלכו בנעימים ונהנו מבריזה מלטפת. אבל ההפתעה הגדולה באמת היו מצנחי רחיפה אשר שייטו להם להנאתם באוויר, על רקע שקיעה אדומה. המחזה נראה כה פסטורלי והרי ממש במרכזה של עיר.

מאז, לא עזבה אותי המחשבה על אותם המרחפים בטיילת היפיפייה של נתניה והבטחתי לעצמי שאברר עוד פרטים על הספורט. שיחת טלפון ובה הסבר מעניין הובילה אותי למפגש במועדון הרחיפה. חצי שעה מאוחר יותר, כבר הייתי מחובר למצנח, מבצע אימונים בגבעה קטנה שבגבול חוף ימה של בת ים ולאחריהם, מבחן עיוני קצר. והנה אני כאן, בכתף שאול שבגלבוע, מחובר לרתמה, שמחוברת למצנח, שלא מחובר לכלום...

מסביבי התקהלות של מטיילים, שעצרו כדי להסתכל על אותו הבחור שעומד להפקיד את חייו בידי חתיכת בד עם חוטים. לחשושים של "איזה פחד", "איזה כיף זה נראה" ו"יאללה שיקפוץ כבר" נשמעים מאותם השפויים הסובבים אותי, עובדה המגבירה אצלי את הלחץ לרמות שלא היו מביישות את סיר הלחץ של דודתי העיראקית, שהתעקשה לבוא ולראות אותי מרחף. אבל ברגע זה ממש, היא מתחבאת מאחורי עץ, כי היא פשוט לא יכולה להסתכל.

"איך הזמן טס כשנהנים"

משב של רוח, קטע את מחשבותיי. הסתכלתי על עיני המדריך שהנהן עם הראש שהגיע הזמן. לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לרוץ קדימה לתוך המדרון, כבר לא חושב על כלום, לא מפחד מכלום, מה שיהיה יהיה. המצנח מאט אותי מעט ומטפס מעלי, "תמשיך לרוץ" צועק לי המדריך בשניותיי האחרונות כאדם שפוי. אני ממשיך לרוץ ולא מצליח להאמין שאני שם את כל מבטחיי בחתיכת בד עם חוטים.

מהרגע הראשון שרגליי התנתקו מהקרקע הרגשתי שזהו משהו אחר, משהו שעוד לא חוויתי מעולם. האנדרנלין החל לזרום בכל גופי יחד עם מין תחושה של אושר, פליאה, פחד ותדהמה. הרגשתי שאני פשוט לא מצליח לעכל את כל הרגש והעוצמה שזורמים בגופי אז פשוט צעקתי, "יאוווווווווווווו איזה כיף!"

הגלבוע הלך ונעלם מאחוריי ואני לבד עם עצמי בשמיים הגדולים, אדון לכל מה שמתחתיי. שדות חקלאיים בצבעים מגוונים ובצורות משורטטות, חלקם להפתעתי עגולים לגמרי נפרשו מתחתיי, לצד בריכות דגים, שבילים, עצים ואת הכל אני רואה כפי שלא ראיתי מעולם, כל-כך קטן, עד כדי שנדמה כלא מציאותי.

משב אויר הרים אותי מעט למעלה בטלטלה עדינה. קצת חששתי לרגע, "אל דאגה, עברת בועה קטנה של אויר חם" אמר המדריך במכשיר הקשר. הגנבתי מבט מעל הראש בשביל לבדוק שהמצנח עדיין שם. הסתכלתי עליו במעין הוקרת תודה על שהוא מחזיק אותי בנאמנות עיקשת בין שמיים וארץ. נזכרתי בהסברים על זרמי האוויר העולים הנקראים תרמיקות. בשלבים מתקדמים יותר הם מאפשרים למרחפים לעלות גבוה יותר, להגיע רחוק יותר ולהאריך את משך הטיסה עד מספר שעות, ממש כמו הציפורים.

הפחד החל להתפוגג אט אט, אך האושר והתדהמה רק הולכים ומתעצמים, מתחתיי הבחנתי בציור ענק שהחקלאים שרטטו בשדה באמצעות הטרקטורים. בשל גודלו של הציור, ניתן להבחין בו רק מגובה רב. זה אומנם נשמע כלקוח מהאגדות, אבל רואים ברור מהאוויר ציור של מיקי מאוס בסצינת שוליית הקוסם ולצידו מטאטא נצרים סוחב דליי המים. להפתעתי, גם השנה עשו החקלאים ציור בנושא אחדות ירושלים, הפעם הציור מסובך ומתוחכם עוד יותר.

ציפור קטנה שחלפה לידי רק המחישה לי עד כמה אמיתית החוויה וקריאה נוספת במכשיר הקשר הסיחה את תשומת ליבי, "תתקרב לכיוון שדה הנחיתה" אמר המדריך שעל הקרקע, שנראה מלמעלה כמו נמלה שנפרדה מקבוצתה. "איך הזמן טס כשנהנים", חשבתי...

מעריך את אמא אדמה

בעודי מתפעל מהיכולת שלי לרחף, לפנות לצדדים ולהסתובב, התקרבתי לאיזור הנחיתה. זיהיתי את החברים שהספיקו בינתיים לנחות לפניי, כשהם מסיטים את ראשם לכיווני ועוצרים כל פעולה שהם עושים ומתרכזים בי. נראה שהם נזכרים בחוויה הראשונה שלהם ומצפים לתגובות המקובלות בצניחה הראשונה. אמא אדמה מתקרבת באיטיות ועם הרבה חשש ומעט משיכה בברקסים, הצלחתי לנחות על הארץ בנגיעה קלה ורכה. "אחחח", אנחת רווחה גדולה, ממש כמו בנחיתת מטוס, רק שהפעם אני הייתי הטייס. "איזו חוויה, איזו תחושה, איזה חיוך...", שלא מסכים לעזוב את פניי.

מסביב שדות רחבים, שעד לפני רגע נראו בגודל דף מדפסת משרדית. המצנח פרוש על האדמה וכעת, לאחר שעזבתי את הקרקע היציבה למשך דקות ארוכות לטובת ממלכת האוויר, אני מעריך את אמא אדמה יותר מתמיד.

לאחר התארגנות זריזה בה החלפנו חוויות ועזרנו אחד לשני לקפל את הציוד, נדחקנו כל החברים לרכב. הצפיפות ברכב לא הפריעה לאיש, אלא רק תרמה לחיזוק הקשר שנרקם בינינו. בדקות הראשונות של הנסיעה, כל אחד היה מרוכז בעצמו, גאה בעצמו ומנסה לעכל את שילוב התחושות והרגש בכל אחד משלבי הטיסה. שוב אני בדרך אל פסגת ההר, הרהרתי לעצמי, רק שמעכשיו היא גם פסגת חוויותיי. היום אני מבין כמה העניק לי התחביב, אותו חושבים בהתחלה למעט לא שפוי וכמה יפים הם החיים. כל זאת, בזכות אותה חתיכת בד עם חוטים.

חלפה שנה וחצי מאז אותו יום בלתי נשכח בגלבוע. בדרך הכרתי את חברי "רוח הקודש", קבוצת מרחפים שנפגשים יחדיו באתרי רחיפה ברחבי הארץ ובאתר האינטרנט www.holywind.net המכיל סרטים, תמונות, סיפורים וחוויות מריחופים משותפים.

בחלק הבא של הכתבה, אספר על קהילת "רוח הקודש" ועל האירועים והפעילויות שאנחנו מקיימים יחדיו כל שנה, בארץ ובחו"ל.

מקור: לגעת בשמים, באתר NRG