הבדלים בין גרסאות בדף "תזמון הפלייר בנחיתה"

גרסה מ־21:55, 27 בדצמבר 2009

מאת: ג'ף גרינבאום.

תאריך עדכון אחרון של המאמר המקורי: מאי, 2007.

תרגום: יעל גולדמן.

תמונה מס' 1: הטייס נמצא מעט מתחת ל"קו השניים".

תמונה מס' 2: ממתין עם "חצי ברקסים".

תמונה מס' 3: לקראת סיום.

שיטת הנחיתה אותה אני נוהג ללמד היא שיטה דו-שלבית, הנקראת שיטת 7-5-3. במאמר זה אתייחס לגובה הנמדד בין כפות רגליכם לקרקע, כאשר 7 מייצג מרחק של 7 רגל (7 feet) מכפות רגליכם לקרקע, וכו'.

לכל אלו שחיים את השיטה המטרית: 7 רגל הם 2 מטרים, 5 רגל הם 1.5 מטרים ו-3 רגל הם 1 מטר. שיטת הנחיתה המקבילה במונחי מטרים היא: 2-1.5-1.

המאמר המתורגם יתייחס לשיטה המטרית בלבד הנהוגה בישראל.

הגובה מהקרקע

כעת נגדיר מה מייצגים כל אחד מהמספרים: שניים (2 מ'), אחד וחצי (1.5 מ') ואחד (1 מ'):

שניים (2 מ'): המרחק המינימאלי מכפות רגליכם לקרקע - המרחק שבו אתם מתחילים את החלק הראשון של הפלייר (בעברית: הצפה). למרות ששלב זה נקרא "שלב השניים", שלב זה יכול להתחיל בגובה שבין 2 ל-3 מטרים.

בתמונה מס' 1: התחלה של משיכת הברקסים. הטייס נמצא מעט מתחת ל"קו השניים" ("קו שני המטרים").

אחד וחצי (1.5 מ'): הגובה שבו מתחילים את החלק השני של הפלייר.

אחרי שמשכתם את הברקסים לגובה החזה בחלקו הראשון של הפלייר, המשיכו להחזיק את הברקסים בחזה עד שהמצנח מתייצב מתחת ל"קו האחד וחצי" (קו ה-1.5 מ').

אם החופה מטפסת מעט, או נשארת באותו הגובה אחרי פעולה זו, המשיכו לחכות עד שכל האנרגיה "נושרת", החופה חוזרת למצב שקיעה ויורדת מתחת ל"קו האחד וחצי". כאשר זה קורה, המשיכו את הפלייר לפלייר מלא. מהירות המשיכה תלויה בקצב השקיעה. המטרה היא להשלים את הפלייר ל"פלייר מלא" לא יותר נמוך מ- 1 מטר מהקרקע.

בתמונה מס' 2: הטייס נמצא בשלב הביניים: ממתין עם "חצי ברקסים" עד שיגיע מתחת לקו ה-1.5 מ', ולפני שיבצע את השלב השני של הפלייר.

אחד (1 מ'): מייצג את הגובה שבו השלב השני של הפלייר צריך להסתיים לגמרי או להיות ממש לקראת סיום. שימו לב: ברוח חזקה, השלמה של הפלייר לפלייר מלא היא קצת יותר מהמשיכה בחלק הראשון של הפלייר.

בתמונה מס' 3: הטייס מתחת ל"קו האחד וחצי" ולקראת סיום של הפלייר המלא.

שני השלבים

שלב ראשון

כאשר אתם מתקרבים לקרקע, בזמן הגלישה הסופית (פיינל), במהירות המקסימאלית שהצליחה לצבור החופה, החלו למשוך את הברקסים להאטה בין 2 ל-3 מטרים מהקרקע. כאשר הגעתם עם הברקסים לגובה החזה - במידה והחופה ממשיכה לגלוש באותו הגובה או צוברת גובה - המתינו עם המשך המשיכה. אם החופה שוקעת, המשיכו במשיכה לחלק השני של הפלייר.

אם החופה צוברת גובה, פשוט המתינו בסבלנות (ללא שינוי הברקסים) עד שהחופה שוקעת שוב אל מתחת ל- 3 מטרים.

שלב שני

המהירות שבה יבוצע חלקו השני של הפלייר תלויה במהירות השקיעה. אם השקיעה איטית, ניתן למשוך את השלב האחרון של הפלייר מאוד בעדינות.

אם בשלב הראשון אתם מגיעים במהירות, ומשיכה בברקסים לא בלמה את המהירות בצורה מספקת, או שאתם עדיין במהירות גבוהה והברקסים כבר נמצאים בגובה החזה, פשוט תצטרכו למשוך בצורה אגרסיבית את החלק השני של הפלייר. נסו לתזמן את סיום החלק האחרון של הפלייר כאשר אתם בגובה 1 מ' מהקרקע.

הנחיתה כמובן מבוססת על התנאים והרוח. ברוח קלה או אפס רוח (פחות מ- 8 קמ"ש), השלמה של פלייר מלא ב- 1 מ' היא בסיס לנחיתה קלה ורכה. הפלייר המלא יעזור להקטין את המהירות שעליכם לרוץ בעת הנגיעה בקרקע. באפס רוח – זה דבר חשוב והכרחי.

ברוח חזקה יותר - רוח של 13 קמ"ש או יותר, פלייר מלא יכול לגרום לכנף לגרור אתכם אחורה. במקום לבצע פלייר על ידי מתיחה של הזרועות כלפי מטה עד הסוף, משכו את הברקסים רק כמה שאתם מרגישים שצריך מגובה החזה כלפי מטה. ככל שתתאמנו, תוכלו לדייק יותר ויותר במשיכת הברקס בהתאם לקצב השקיעה ומהירות הרוח שמולכם.

ברוח שכזו, לא תצטרכו להתקדם יותר מכמה "צעדונים" קטנים בזמן הנחיתה, ולעיתים קרובות לא תזדקקו כלל לתנועה קדימה בנחיתה. כמו בכל שאר תחומי הטיסה, ניסיון ואימון יעזרו לשפר את הטכניקה. בזמן הפלייר, עליכם להתמקד ולהתרכז במהירות השקיעה, אם תסתכלו על הקרקע ותתמקדו במהירות הקרקעית שלכם, אתם עלולים להחמיץ את התזמון שבסופו של דבר הכרחי לביצוע נחיתה רכה.

חלוקת הפלייר לשני שלבים הופכת את למידת התזמון לקלה יותר. אולם, לאחר שתלמדו, תכירו ו"תחושו" את המהירות ואת קצב השקיעה בזמן הפלייר, לא תצטרכו לחשוב על הגובה שבו אתם נמצאים יותר. ככל שתתרגלו נחיתות, הפלייר יהיה טבעי וזורם ויהיה כתנועה אחידה: איטית בתחילה ואגרסיבית בסיום. תדעו גם מהו אורך המשיכה לפלייר מלא בהתאם לעוצמת הרוח: משיכה קצת פחות חזקה עבור רוח קלה עד מתונה, ו"ברקסים עד הסוף" לרוח חלשה.

בטיחות בנחיתה

מספר נקודות חשובות לנחיתות בטוחות.

1) הנחיתה תמיד תעשה מול הרוח ככל האפשר. פעולה זו מקטינה את המהירות הקרקעית ומגדילה את בטיחות הנחיתה.

2) כאשר אתם נמצאים בגובה של 10 מטרים מהקרקע, החופה זקוקה למהירות טיסה גבוהה על מנת שתהיה לה אנרגיה עבור הפלייר. הפלייר פשוט לא יעבוד אם תטוסו במהירות מינימאלית. שחררו את הברקסים ותנו לחופה לטוס במהירות המקסימאלית שלה.

3) בזמן הגלישה הסופית (פיינל), עליכם לעמוד ברתמה. אני ממליץ על גובה של 10 מטרים כגובה שבו עליכם לצאת מהרתמה. העמידה עוזרת ליציבות החופה אם אתם פוגשים מערבולות אוויר או משהו דומה בהתקרבכם לקרקע.

4) בהתקרבכם לקרקע, הסתכלו קדימה על מנת ללמוד להעריך את הגובה שלכם מהקרקע. אל תביטו לרצפה: מבטים אל הקרקע – אל האדמה ש"רצה" מתחת לרגלים שלכם, יגרמו לכם לחששות מיותרים, בעיקר ברוח חלשה, כאשר המהירות הקרקעית היא גבוהה. במקום זאת, הביטו קדימה והעריכו את הגובה ואת קצב השקיעה שלכם. קיימת אפשרות לריצה בזמן הנחיתה, אך נחיתה במהירות גובהה מידי – היא לא אפשרות שקיימת!

5) ככל שקצב השקיעה שלכם גבוה יותר, כך גם הפלייר צריך להיות מהיר יותר. אם לאחר שלב ה- 1.5 מ', החופה עדיין יורדת במהירות עליכם לסגור לפלייר מלא מיד.

6) מה קורה אם פתאום אתם מבינים שהתחלתם את הפלייר מוקדם מידי?

• אם אתם מתחת ל- 3 מ', החזיקו את הפלייר. אם תשחררו את הברקסים אחרי פלייר מלא, הכנף עלולה לרוץ קדימה ואתם עלולים לפגוש את הקרקע לא בצורה שתכננתם. ברוב חופות המתחילים, החופה לא תזדקר לגמרי, אלא תכנס למצב "פאראשוטל" (Parachutal - בעברית: "הזדקרות עמוקה". מצב שבו החופה עדיין שומרת על צורתה אך שוקעת אנכית בלבד) ובסופו של דבר תוכלו לנחות במהירות שאינה גבוהה בהרבה ממהירות הנחיתה שהייתה מתקבלת אילו הייתם משלימים את הפלייר בזמן.
• אם אתם מעל 3 מ', עליכם לשחרר את הברקסים בעדינות עד גובה החזה, עד מנת למנוע הזדקרות של החופה, ובאותו זמן לאפשר לחופה לצבור מהירות טיסה עבור הפלייר. כאשר החופה תרד מתחת ל-5 רגל (1.5 מ') תוכלו להשלים את הפלייר.

מאמר זה הינו משוכתב מהמאמר המקורי "Timing the Flare in Paragliding Landings", מאת ג'ף גרינבאום - מדריך הרחיפה אשר מנהל בין היתר את אתר בית הספר לרחיפה Airtime בסן-פרנסיסקו. המאמר שוכתב באישור המחבר.

הערות המתרגמת

הטיפים האישיים שלי ללמידת תזמון הפלייר:

• לצפות בנחיתות של טייסים ותיקים. ממליצה בחום לראות סרטים באתר רוח הקודש שבהן מוצלמות נחיתות הבעיה היא... שאין הרבה כאלה (אני לא מדברת על נחיתות ברכס).
• לעלות על כיסאות, שולחנות, סולמות על מנת לדעת להעריך את הגובה מהקרקע.
• ללבוש מגיני ברכים ומרפקים, על מנת לנטרל את הפחד מנפילה, ואז הריכוז טוב יותר.
• המלצה לצפיה בסרטון הדרכה שמדבר על השיטה המתוארת במאמר

הערות חשובות של צחי רייל:

• המאמר לא מדגיש מספיק לדעתי את ההשפעה שיש למהירות הרוח על הפלייר מעבר לציון אחד שברוח מעל 13 קמ"ש לא צריך למשוך עד הסוף בשלב השני. הוא גם לא מציין את ההשפעה של שיפוע הקרקע על ביצוע הפלייר.
• ברוח מעל 20 קמ"ש השלב השני לא מתקיים כלל ולכן אפשר להתחיל את השלב הראשון נמוך יותר ולהאט את המצנח למהירות הליכה, כמובן שככל שהרוח חזקה יותר גם השלב הזה מתקצר וברוח שקרובה לטרים של המצנח כמעט ולא צריך למשוך כלל. ואחרי הנחיתה לחרב את המצנח מהר ככל שניתן למנוע גרירה, אפשר וגם מומלץ להסתובב למצנח תוך כדי שמחרבים אותו (ברוח חזקה) וכך אפשר לרוץ מספר צעדים לכיוון הגרירה (כדאי להתאמן על זה בזמן אימוני שליטה קרקעית), במצנחים עם מהלך ברקס ארוך עדיף לחרב את המצנח עם רצועות ה-D או ה-C.

באהבה,

גולדי.

מקור

• Landing A Paraglider - Timing The Flare, by Jeff Greenbaum

כל הזכויות שמורות ל- Jeff Greenbaum. אין להעתיק להפיץ או להשתמש בכל דרך אחרת במאמר בלי אישור בכתב מג'ף.