הצגת המקור של דיקי דנדה 1

 בעריכה (גולדי)

'''מאת: קרלוס אוסין'''

יום שישי, 22 במאי 2009
Dickie Danda 1 
{|  class="toccolours" style="margin-right: 1em;" align="left" 
|<mediaplayer align="left" width="320" height="210">http://www.youtube.com/watch?v=mzslXf2w8RE</mediaplayer>
|+
|טיסה בדיקי דנדה. צילום: קרלוס אוסין. <BR> לחץ [http://www.youtube.com/watch?v=mzslXf2w8RE כאן] להצגה ביוטיוב.
|}

היום נסענו צפונה בכביש העמק, ובאחת מהשלוחות התחלנו לטפס. דיקידנדה (Dickie Danda) כפר קטן מעל רכס טראסות. אתר רכס דינאמי. זיכרון עם 250 מטר גובה ושתי תרמיקית קבועות בקצוות. 

קילומטר מאחורי דיקידנדה נמתח הקיר הירוק, שלוחה היורדת מהרי ארבעת האלפים, יער גשם באינספור גוונים של ירוק. מדי פעם צץ לו עץ גבוה עם פריחה אדומה. 

הקיר צומח מתוך העמק, כאילו דיון שטחים בינם הסתיים ב"עד כאן!" ויד חותכת ירדה מהשמיים, משאירה מאחוריה את ה green wall.


אנחנו מסתכלים על הקיר מהעמדה. אוכף באורך קילומטר מחבר את הרכס של דיקי דנדה עם הקיר הירוק. כבר השם הרעיד משהו בתוכי. עכשיו, עם הגב לעמק, ראשי מוטה מעלה, מבטי עוקב אחר ענני הקומולוס הנצמדים לקצה הקיר. אני קפוא במקום. יד שמאל שלובה, יד ימין נשענת ואגרוף מחזיק את הסנטר במקום. העיניים נותנות את סימן החיים היחיד, משוטטות ימינה ושמאלה בין צמרות העצים בקצה השלוחה, פעמים נבלעים בתוך העננים, פעמים הודפים אותם מעלה. חיוך מתחיל להתפשט, ואני משתחרר מאחיזת הכישוף. טוני הספרדי לצידי. ידיו במותניו, עיניו מושכות את גופו קדימה.

"קה לו פריו..."

סבסטיאן קורה. ידיו שעונות על מוט במבוק ירוק באורך מטר וחצי הנח על כתפיו. יותר מתדריך ממדריך נראה שהולכים לקבל סרמון מישו בכבודו ובעצמו. אנחנו מתיישבים. הוא נשאר עומד.

"אנחנו באתר רכס דינאמי. אנחנו טסים בשילוב של רוח העמק ותרמיקות." הוא מסתכל עלי ומדגיש, "זה לא כמו לטוס רכס עם בריזה מהים". יד שמאל משחררת את הבמבוק וצליל סווושששש מלווה אותו. "דרך השלוחה הזאת עולות טרמיקות, ודרך שם,..." הבמבו ממשיך מעופו אל קצה הרכס מימין, מצביע על סלע הגרניט הנותן שמו לעמדה, "ודרך שם..." הבמבו עבר יד בעודו מסתובב. פניו לעמק, הבמבו ממשיך ישר מידו השמאלית אל עבר בית ספר בהמשך השלוחה. 

מאחור הוא נראה כמו סמוראי.

::"צריך להיות מוכן ולטוס אקטיבית. תרמיקה כזו יכולה להדביק אותך, לקפל לך כנף ולהכניס אתכם לסינק, שלא תדעו מאיפה זה בא לכם. אתם יודעים לטוס בשיטת סרטן?"

אין מתנדבים. 

::סבסטיאן מביט בכל אחד מאיתנו, משתכנע ומעקל שאנחנו לא יודעים לא את ולא על שיטת הסרטן. הוא מניח את הבמבו לימינו, יוצר קו רכס, נעמד ישר ומרים זרועותיו עד הן כנף. 

::"ככה אתם טסים. 

::בסרטן, טסים כך..." 

::הוא מרים קצת את רגל ימין, מטה את שמאל שמאלה, וגופו קשת, נוטה שמאלה ומעלה. " weight shift החוצה מהרכס, ותיקון עם ברקס פנימי", הוא אומר תוך כדי סיבוב יד ימין אחורה על צירה, ואני יכול לראות את שפת הזרימה יורדת עם משיכת הברקס.

::"קומפרי?" (הבנתם?)

::אני מהנהן, תר אחר הנהונם של השאר.

::"בואו נבדוק, כן...." אומר בעודו תר אחר קרבן.

::טוני מציל את המצב.

::"בטיסת סרטן, ...אני לא יושב ישר,.... הגוף בהטיה החוצה,...כמו בסיבוב,...אבל אני לא מסתובב כי,...הרוח, לא...כי אני מבטל את הסיבוב עם הברקס הנגדי,...וכך בעצם אני שולט על כוון הטיסה. יותר ברקס פנימי, מקרב אותי לרכס, פחות ברקס מרחיק אותי.....ובעצם, אני יכול לעשות אותו דבר עם יותר הטיה...."

::"טרה ביין, מא, פורקוא?" (טוב מאוד, אבל, למה?)

::כולנו מסתכלים על טוני. 

::סבסטיאן נועץ בו מבטו. "למה שנרצה לטוס בצורה כזאת?" 

::טוני ממשיך ומסתכל על סבסטיאן. 

::שניה חולפת והוא מחייך.

::" באמת, רציתי לשמוע את דעתו של ידידי המלומד קרלוס בנושא..." הוא מסיים את דבריו עם פניו אלי, במבט של בוא נראה אותך. סבסטיאן זורם, פניו הרכונות אל טוני מסתובבות אליי.

::" כן מסייה קרלוס..."

::סגרתי את העיניים, הבמבו הפך להיות רכס שחור מצדי השמאלי, ובעודי נוטה טיפה ימינה אמרתי:

"כי כך,.... הכנף בנטייה החוצה מהרכס, ... הכנף רוצה לצאת החוצה מהרכס... במקרה הצורך אתה מאפשר לה..... על ידי שחרור ברקס פנימי, הגברת הטיה, ומשיכת ברקס חיצוני אם צריך עוד."

::פתחתי עיניים, מצאתי את של טוני עם גבות מורמות, ובקריצה סגרנו שהבירה הערב עליו.

"או קיי, תדריך"

אנחנו נעמדים. העמק נפרש מתחתנו, כביש חוצה אותו לאורך ערוץ הנחל. בתי ארמלה משני צדדיו, מתדלדלים במעלה השלוחות המטפסות את ההר. 

הבמבו משוטט מעל העמק, מתעקב מעל היצרנים.  " זה בא משם,......ומגיע אלינו משם משם ומשם" חוזר ומצביע על הטריגרים ברכס.

"אנחנו נוחתים שם." הבמבו מצביע על טראסה גדולה בצד הרחוק של הכביש, בשפת הנחל. "אפשר לנחות גם בערוץ הנחל. שימו לב לעמודים וחוטי הטלפון לאורך הכביש."

הוא מסתובב חזרה אלינו.

"תכנית טיסה: אתם יוצאים, מרכסים, תופסים גובה מעל העמדה, יוצאים החוצה, עולים על תרמיקה, חוזרים איתה, וחוזר חלילה. אם יש לכם 300 מעל העמדה, אתם משיכים איתה, מעל האוכף. שם, " הוא מצביע על שביל נחש המתעקל מעלה, מהשלוחה עד פסגת הקיר הירוק, "אתם חותכים ימינה, אוספים גובה עם התרמיקות העולות במעלה השלוחה הראשונה, מטפסים לכיוון ה1800, ורק אז משלימים את העיקול אל הקיר הירוק. עם עברתם את קרחת היער, הצלחתם. תמשיכו בטיסת רכס עד לקו פרשת המים, ותצאו עם תרמיקות עד בסיס ענן. מעל 2700, אתם שמים את העף שמאלה מהאנטנה בסרנגקוט, וכעבור 30 דקות נוחתים במאיה דווי. היום יש לנו סיכוי, יש תנאים טובים. 

יש שאלות? צ'ופ צ'ופ, תפרשו כנפיים"

"כן"

"כן, מה?"

"כן, יש לי שאלה"

סבסטיאן מסתכל על דגלי התפילה המתנפנפים בקירבת הסטופה ומחליט שאפשר להקצות עוד קצת זמן למילים.

"כן קרלוס..."

"בשיטת הסרטן, מה בעניין אבדן העילוי בשל הפגיעה בצורה האווירודינאמית של הכנף?"

יותר משסבסטיאן גדול, הוא ותיק. 120 קילו על מטר תשעים מתעופפים 22 שנים באוויר. הוא באמת שכח את אשר אנו נלמד. הוא מסתכל עלי במבט המנסה לראות אותי דרך גלי חום על אספלט מדברי בצהריי יום. התרמיקה ניתקה, מבטו הפך לחיוך, ואז בצחוק רועם ובכתפיים מתרוממות שלח אותי לבוראי. 

מאוחר יותר הוא יאמר לי: "זהו תחום שאתה צריך למצוא לבד. כאשר אתה באיזון אתה מרגיש את זה. אתה תרגיש את התדר, אתה תרגיש שאתה בתדר."

מאוחר עוד יותר, בשיחה עם אדם, אבין שהשיטה טובה למקרה של קריסה אסימטרית. למקרה של סינק כדאי שבנוסף יהיה לי מספיק גובה, עם אני לא רוצה לאכול אורז לא מבושל.

אני מוציא את הרתמה, פותח את פקק שק המים ומתחיל למלא. עם המים זורם חומר ליל אמש. 

למדתי על בועות ועל עמודים, על יצרנים וטריגרים, אולבידו ולחות יחסית, על הפרשי טמפרטורה ועל התקררות אדיאבתית, על זרמים אנבתים וקתבתים, על עוצמת תרמיקות ותנועתן עם הרוח, על קונוורסיה ואינוורסיבה, על מפת עוצמת הזרמים בתרמיקה, עד כי המים הגולשים מעבר לפתח מחזירים אותי להווה. 

אני סוגר את הפקק על ההבנה שאני עדיין לא יודע איפה למצוא את התרמיקה. 

אני ניגש לסבסטיאן ומשתף אותו בתסכול.

"אתה צריך להבין ולשכוח. תן להבנה להיספג בך. אפשר לה זמנה, הרשה לה להתמקם בנוחיות בנימי נשמתך. אל תאיץ וסמוך שהיא לא תרפה." 

"כמה זמן אתה בנפאל?" אני שואל אותו, מחפש בשמיים את מקור השראתו. הוא צוחק. 

"אתה צריך לדמיין. אתה צריך ליצור תמונה שתוכל להתחבר אליה מפנימיותך. אתה צריך ללמוד לראות בעיני רוחך. אין לך מה לעלות עם ספרי פיזיקה לאוויר. זה משקל עודף. אם אתה מרגיש שאתה חייב, קח איתך את הספר ושים אותו ברתמה. השפעת המשקל העודף שם הרבה יותר קטנה מעודף המשקל של הספרים שאתה סוחב בראש."

סבסטיאן מביט בי ומחייך. "תנסה שיטה..." הוא שם יד על הכתף שלי ומסובב אותי על עבר העמק. "...תנסה לדמיין," הוא אומר לי, "תמלא את כל העמק בדבש. עכשיו קח אותו, כמו קערה, ותהפוך אותו." הדבש הזהוב נוזל דרך העמק בתקרה, דרך השלוחות. במורדות התלולים הוא לא מחזיק, ומטפטף. "איפה שזה מטפטף, שם ישתחררו התרמיקות." אצבעות ידיו פונות מעלה, נפגשות ויוצרות שתי טיפות דבש.  "עכשיו תהפוך את הקערה בחזרה. תראה את טיפות הדבש כבועות זהובות."  ידיו נפתחות ומחזיקות בעדינות את הבועה שנולדה בדמיוני. 

"תראה לי איפה משתחררות התרמיקות." הוא אומר, והבועה במוחי מתנפצת.

"שם, שם ושם" אני מצביע על מעלה תלול, קו רכס וחווה על קצה של צוק."

"ואיפה עוד?"

"שם!" אני מסתובב ומצביע על קו הרכס של הקיר הירוק, אלף מאה מטרים מעלינו.

"אקזקטלי, קרלוס מון אמי, אקזקטאמון... "

הוא מסובב אותי חזרה על עבר העמק.

"בו ניקח את עמק הדבש." הוא מצביע על החווה. 20 טראסות חרושות. אדמה שחורה בגודל מגרש כדורגל על קצה של צוק מאות מטרים גובה.

"איפה הטיפה?"

אני מראה את מסלולה מקצה הצוק השמיימה.

"מאיפה היא באה?"

האצבע שלי יורדת עם הצוק, פוגשת את העמק, והיד נפתחת להכיל את כולו.

"נראה לך טפטוף חזק או חלש?"

אני רואה את כל הדבש זורם במעלה העמק, במורדות תקרת הקערה. 

"חזק."

"נכון. אם הרוח חלשה, תקבל תותח בועות. אם הרוח חזקה קצת יותר, תקבל עמוד, אם תתחזק עוד יותר, העמוד יתחיל להישבר. תראה לי איפה העמוד."

 אני ממחזיק גפרור דמיוני בין אצבע לאגודל ומעלה ומוריד את היד מעל החווה על קצה הצוק.

"פחות ישר, הקו. יש משבים." 

יד של מנצח תזמורת עולה ברכות השמיימה, מביישת את האינסטלאטור שבי.

אתה רואה את העמוד?"

אני משתדל, אבל אני רואה חווה על צוק. אני ממשיך להסתכל. הצוק ממשיך בעקשנותו.

"אתה לא צריך להסתכל עם העיניים, אתה צריך להסתכל עם הלב. זוכר את הנסיך הקטן?...תעצום את העיניים."

ברגע שסגרתי את העיניים, יכולתי לראות.

"אתה רואה?"

"בערך."

"אתה רואה את עמוד הדבש הזהוב מתפתל השמיימה? אנחנו מסתכלים על עילוי טהור. זוהי ליבת התרמיקה."

"כן..."

"תדמיין שהליבה היא מקור אור. אתה רואה את המרכז בוהק זהוב? אתה מסתכל על אנרגיה בוהקת. ככל שאתה מתרחק, הבוהק יורד, עד שאתה רואה הילה סביב."

יותר דבש, יותר אנרגיה, יותר עילוי – עדיף על מודלים מספרי פיזיקה, לא? 

מפות טופוגראפיות של תרמיקות... מון דיא

המציאות דומה יותר לדמיון מאשר למה שכתוב בספרים."

----
אני שומע פעמון עמוק, והשמיים מתמלאים בקולות ילדים בהפסקה. התקרבתי לרכס, ליד שלושה ילדים עם חולצות לבנות וסוודרים כחולים. "נמסטה", חייכתי לעברם. שלושתם חייכו אליי, וקדו קידה קלה, ידיהם בחזם ומבטם אליי. שחררתי את הברקסים, וקדתי חזרה, חיוכם  סופג אותי שניה אחת יותר מידי. פרה שחורה נכנסה לי לשדה הראיה, ובמבט קדימה נראה כאילו עוד שתי שניות אני מתיישב עליה. אני משחרר ברקס ימין, מטה גוף עוד קצת, ומאפשר לכנף את נטייתה הטבעית לטוס שמאלה, החוצה מהרכס. אני חוזר לתרמיקה, ותוך שניות אני שוב מעל בית הספר. אני מסתפק הפעם ב hand wave זריז לקולות הילדים הצועקים לי שלום. אני עולה ברכס ומתקרב חזרה לשלושת חביבי. האמצעי, הקטן, אוסף אבן מהאדמה. אני עושה לו "נו נו נו" עם האצבע, והוא מחזיר לי "נמסטה".

מחר אביא סוכריות.

קרא עוד ב[[דיקי דנדה 2]].

----
מקור: [http://carlososin.blogspot.com/2009/05/dickie-danda-1.html דיקי דנדה 1] באתר הבלוג של קרלוס.

[[קטגוריה: סיפורים]]